יש פה מישהו מבת ים: ראיון עם משה קפטן
לא מפסיק לעבוד. לא מפסיק להצליח. לא מפסיק לחטוף ביקורות מכל עבר. ולא מפסיק לשנייה, כדי לשאול לאן הוא רץ. משה קפטן, הבמאי הכי עסוק והכי שנוי במחלוקת בישראל, חוגג את מינויו למנהל האמנותי של פסטיבל ישראל ועונה למבקריו. ראיון לוחמני
משה קפטן צילום: פיני סילוק
השם אולי לא אומר לכם כלום, אבל קפטן יודע בדיוק מה אתם והילדים שלכם צריכים. 15 שנה שהוא מפקד על תחום הפסטיבלים, מחזות הזמר והצגות הילדים בישראל. מ"קטנטנות" עד "היפה והחיה". מ"כנר על הגג" עד "יוסף וכתונת הפסים" ו"גריז". כל פעם הוא מעלה על הבמה את התום אבני הנוכחי רגע לפני שכולנו נלעס ונירק אותו. "עוף מוזר", כפי שהוא מגדיר את עצמו. "טכנוקרט. פופוליסט. גאון שיווקי", כפי שמגדירים מתחריו, שמתחרים ביניהם מה הם יותר: מקנאים בו או בזים לו. הוא דמות דו משמעית: איש שלא מעוניין להתפרסם, אבל הפקותיו מתרבות בקצב מסחרר. איש שלא בז למסחריות ול"האח הגדול", אבל עושה הכול כדי לעשות גם תיאטרון רפרטוארי. פועל חרוץ בעולם של דרמה קווינס.
אבל אחרי שנים מאחורי הקלעים והבלונדיניות, בקרוב לא תהיה לקפטן ברירה אלא לעלות על הגריל. הסיבה: אחרי שנתיים של הזעה בתיאטרון הרפרטוארי, במטרה להוכיח לכל הנודניקים מה הוא שווה באמת, קיבל קפטן השנה את חותמת הכשרות הסופית של האליטות בעיני עצמן. מעתה אמרו, משה קפטן, המנהל האמנותי של חגיגות ה-50 לפסטיבל ישראל, אחד ממבצרי התרבות האנינים שעוד נשארו לנו (גילוי נאות: במה? לך 2011 הוא יביים את המחזה "שרול" של יוני זיכהולץ ושי להב, עורך מוסף זה, בתיאטרון הקאמרי). בעשר בלילה, אחרי חמש הפקות, פגישות וכיבויי שריפות הוא מחויך כמו חתול צ'שייר. ויש לו סיבה טובה. קפטן, כמו הגיבורים במחזות הזמר שלו, הוא סיפור עם טובים, רעים ושלוש מערכות.
"המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל הוא אחד התפקידים הנחשקים בתעשייה", הוא מתערסל בקרדיט. "שמחתי שמישהו הסתכל על העבודה שלי באופן נקי. זה בעיקר מעיד על הרצון לרענן. להביא תפיסת עולם יותר צעירה. והפסטיבל הצליח לעשות לעצמו שם יוקרתי שאני באמת גאה להיות חלק ממנו". יש אנשים שבשבילם העובדה שאתה אחראי על פסטיבל ישראל מסמלת התדרדרות תרבותית. בטוקבקים כינו אותך במאי קסטות, שמעתיק הפקות, מלהק פופוליסט.
מתוך האופרה ''אליס בארץ הפלאות''
צילום: יוסי צבקר
"מה זה לקחת הפקה ולהעתיק אותה? אתה מקבל טקסט ומוזיקה. לא את התפאורה, הבימוי, התלבושות. מה זה השטויות האלה? לגבי ליהוקי סלבריטאים, פעם זה היה נכון. כי גם כשבחרתי סלבריטאים בחרתי כאלה שמעבר לעובדה שהם יכולים להביא את הקהל לקופה - וזה חשוב - הם גם אנשים שחשבתי שיכולים לבצע את התפקיד.
יש אספקטים שיווקים. כולנו כאן חלק מהמשחק. מה, אם הם סלבס אז אסור לקחת אותם? אני חושב שדווקא בגלל המגוון הרחב של העיסוקים שלי, בחרו בי לפסטיבל ישראל. כי יש לי נגישות להרבה תחומים. אז כל הקנאים, המבקרים, הטוקבקיסטים, הם בורים. ואנשים צריכים להוציא את הפקק מהתחת שלהם".
משה קפטן צילום: פיני סילוק
ובכל זאת: מחזות זמר, הצגות בתיאטרון הרפרטוארי, הצגות ילדים, אופרה. אין אצלך הפרדה בין גבוה לנמוך. זה לא בעייתי?
"אנחנו בתעשייה שאוהבת לקטלג. רוצים לדעת אם אתה איש של בידור או איש של תיאטרון. איש של מסחרי או רפרטוארי. זה אידיוטי בעיניי. למה בחו"ל במאי מוכשר כמו טרוור נאן גם מנהל תיאטרון וגם מביים מחזות זמר וזה נחשב הטופ שבטופ? אנשים כאן חיים בסרט רע. לא יודעים איך לאכול אותי כי אני עושה הכל. מה שאני מחפש היום הוא לברור רגע שהוא רגש דרמטי, מניע, מוליך. הרגע הזה הוא קסם. והרגע הזה נהדר כשהוא מצחיק בקומדיה, מרגש בדרמה וגם כשהוא הצגת ילדים".
אין הבדל בין פסטיבל ישראל לפסטיגל?
"לא מדויק. ובואי נגיד שיכול להיות שבשנים האחרונות צמצמתי קצת את המנעד של העבודה שלי. קשה לי היום לעשות רק בידור לשם בידור. מכוכבים שמוכרים כרטיסים רק מעצם היותם כוכבים. אני מחפש את הדרמה. מצד שני, אני בשום פנים ואופן לא מוותר על התיאטרון המסחרי כי בעיניי מסחרי יכול להיות איכותי, אם אתה מלהק אותו נכון, באמצעים הנכונים".
שזה משהו שעשית לא מעט בעבר.
"נכון. כמו הפסטיגל. אבל אני חושב שהיום אני מנסה להגיד משהו. פחות המרהיב, הנהדר, הגדול. אני מחפש גם משהו לעצמי, להגיע לקהל לא רק באמצעות הספקטקל אלא באמצעות הרגע התיאטרוני. את זה הבנתי רק בגיל 31, כשהלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, כשכבר הייתי כביכול במאי מצליח בתיאטרון המסחרי".
סאונד מחיאות הכפיים בהצגה לוועדי עובדים שונה מהסאונד בקאמרי?
"קהל זה קהל ולכן לא ישכנעו אותי שהצגות לא עושים בשביל הקהל. הוא נמצא בתודעה שלך, וזה לא דבר פסול. אולי דווקא בגלל זה אני מעורר אנטגוניזם אצל אנשים בתעשייה. אני חושב שצריך להתחשב בקהל. וכל מפגש איתו מדהים ומלחיץ אותי מחדש".
משה קפטן
צילום: פיני סילוק
אין מקום ביומן
אתה עובד כרגע על שלוש הפקות במקביל. איך שומרים על הדרייב? איך מונעים מהעניין להפוך לרוטינה?
"אני משתדל שדברים לא יקרו במקביל. מגיע רגע בחיים שאתה אומר, די. תפסיק את הריצה המטורפת הזאת. אני יכול להמא שיך לייצר והכול נהדר, אבל זה פוגע לי בחיים עצמם. אני לוקח רק דברים שאני מצליח לעמוד בהם. מצד שני, אני וורקוהוליק. האש הזאת בוערת אצלי כל הזמן. זה לא עובר לי".
ההצגה ''שרק'' צילום: אורי דוידוביץ'
"לעצמי, להורים שלי, אולי בעיקר לאבא שלי, שאני טוב. פאק איט, שמעריכים אותי ושדברים שאני עושה מצליחים, ושאני מקבל ביקורות טובות. ועצוב לי עד היום, אבל אבא שלי לא בא לפרמיירות שלי. לא יודע למה. רק בשנה האחרונה הוא מתחיל להביא לביטוי את האהבה שלו. אולי כי אני מאפשר לו. עדיין זה כואב: שלהצגות של גיל, אחי, שהוא שחקן חובש כיפה, כן באים, וכן מדברים עליהן, ולשלי לא. וכל פעם מחדש אני רוצה להוכיח לו, הנה, תראה!".
והוא רואה?
"לא בפרמיירות. אבל אמא שלי מאוד גאה".
בסמבטיון הזיעה התל אביבי של אמצע השבוע, חדרי החזרות בבית האופרה הישראלית צוננים כמו קבלת הפנים. לא אוהבים כאן אורחים. גם לא את אלה של הבמאי. לזכותו של קפטן (39) ייאמר שהוא מנהל את החזרה בחמימות שלא מוכרת במוסד קפוץ הישבן הזה. קורא את הליברטו בלי מניירות, לא נובח על הזמרים. איש משונה. צנוע.
האופרה בבימויו, "אליס בארץ הפלאות", עלתה השבוע. בסוף החודש מתחילות חזרות ל"בחורים טובים" בבית ליסין. בעוד שעתיים, כשיסיים באופרה, יגיע לחזרה ארוכה בהקאמרי ל"זהר". בהמשך יסייע בהעמדת התפאורה למחזמר "שרק". מדובר בלו"ז בלהה שיכול להוציא כל אדם מדעתו. חוץ מאת קפטן, איש ביוני וטיפוס שהדבר היחיד שמפחיד אותו הוא דקה בטלה.
מתי מתחיל היום שלך?
"בשבע בבוקר. כשמיקה, הבת שלי, מעירה אותי. אני לוקח אותה לגן ומתחיל את היום. קודם כל, אני נוסע למדיטק (קפטן משמש כמנהלו האמנותי של המדיטק בחולון), משם אני מגיע לפגישות, לחזרות. ארוחת צהריים זה משהו פונקציונלי. כשאשתי (השחקנית מאיה מעוז) עובדת אני רץ לגן באמצע היום להפקיד אותה בידי בייביסיטר. אם זה לא קורה, אני משתדל להגיע בערב לקלח אותה, לקרוא לה סיפור ולהשכיב אותה לישון, וחוזר לעבודה".
ומתי סוגרים את הבסטה?
"בין תשע לחצות, תלוי בתקופה. אבל הנה, אתמול הייתה לילדה מסיבת סיום, והפסדתי את הקטע החשוב, שהיא קיבלה תעודה. אמרתי לה שהיא הייתה מהממת בהצגה ואני חייב לחזור לעבודה. היא הייתה בסדר, אבל לבי נשבר. אני לא רוצה להיות במצב הזה, לא רוצה להפסיד את הרגעים החשובים בחיים שלה, זה נורא מבאס".
ובסוף השבוע, חברים, מסיבות, חו"ל?
"יום שישי אצל ההורים שלי, יום שבת הוא שלנו. אני, מיקה ומאיה. בריכה, הצגות".
לקחת פעם חופשה?
"ארבעה ימים. דווקא נהניתי. אני יודע למקסם את ההנאה שלי מחופש. מי רודף אחריי? לא יודע. אני אומר לעצמי, אני שם, אני עובד, הכול בסדר. אבל אי אפשר לעקר את הפחד".
יובל המבולבל רובי קסטרו
ואתה עובד כל כך קשה כי אתה וורקוהוליק, או כי אתה לא יודע להגיד לא?
"אולי. ויש לי גם פחד מאוד גדול מזה שלא יהיה פתאום. שלא יהיה כסף. אני כל הזמן שואל את עצמי אם זה באמת קורה. אם הדבר הזה, שפתאום אני רצוי ומחוזר, הוא לא זמני. וכל הדברים האלה יחד מרכיבים איזו מוטיבציה אובססיבית להוכיח לכולם שאני כל הזמן בעשייה. בזמן האחרון אני לומד שאני לא יכול לקחת הכל ולגיטימי להגיד לא. פעם נורא הפחיד אותי להגיד לא, ואולי ייקחו מישהו אחר שיעשה את העבודה יותר טוב ממני ומה זה יגיד עליי".
הבנתי שיובל המבולבל דווקא הצליח להוציא ממך לא.
"במקרה של יובל, שהוא אמן שאני מאוד מעריך והבת שלי חולה עליו, פשוט הגעתי למצב שאמרתי 'די, קפטן, אין מקום ביומן'. דווקא רציתי לעשות את זה בשביל הילדה שלי".
הבת שלך רואה יובל המבולבל?
"הבת שלי תלך לראות אופרה, אבל היא גם תראה יובל המבולבל. מה, היא תלך לחברה ולא תדע על מה מדברים? אני אחשוף את הילדה שלי לכל מיני דברים והיא תחליט מה היא אוהבת. אם אני אגיד לה לא היא תעשה דווקא. כמוני. די עם הפלצנות הזאת, כמו האא נשים שאומרים שהם לא ראו 'האח הגדול' וראו כל פרק. יאללה".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף תרבות מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם