ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

ויאמר אבי ניר לאמור: ביקורת על "זוהי סדום"

"זוהי סדום" איננו סרט אלא זרוע שיווקית ארוכה ומשוכללת של תוכנית הדגל בשידורי קשת. הקרנתו בלופ עשויה הייתה לשמש את אנשי העיר בבואם לאמלל את הנוטים ללון

המונח "מעשה סדום" מהווה את התרומה המשמעותית ביותר של סדום הקדמונית ללקסיקון המושגים העולמי ומיטיב להבליט זאת ספר בראשית (פרק י"ט), המגולל את המעשה בלוט ובשני המלאכים. ובכן, שני שליחיו של בורא עולם מתגלגלים באחד הערבים לסדום ובשער העיר הם פוגשים בלוט, אחיינו של אברהם אבינו. לוט מוחנף מהאורחים המגלים בו עניין, מזמין אותם לשהות תחת צל קורתו ואף מכין משתה למענם.

והנה כי כן רד הלילה והסדומאים התרים אחר בשר טרי מתקבצים סביב בית לוט ועומדים בתוקף על כך שהוא יעביר לידיהם את שני אורחיו, למען יוכלו לעשות בהם מעשה סדום כהלכתו. לוט, על פי האתיקה הבדואית המוכרת, אינו מוכן לשמוע שום ערעור על זכויות המלאכים כאורחיו ומציע לסדומאים המחורמנים את שתי בנותיו הבתולות. "עשו להן כטוב בעיניכם", מציע האב הדאגן. אבל איפה בנות לוט ואיפה תאוותיהם הבלתי ניתנות לכיבוש של זכרי המקום הנמוך בעולם.

המקרא מקדיש לסיפור המעשה החביב הזה י"א פסוקים קדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת מילה בסלע. אך טבעי היה שחבורה של קומדיאנטים עבריים הניגשת כיום לעבד לקולנוע את קורות סדום ועמורה שופעות החטאים, תידרש למעשייה מאירת העיניים הזאת שמלמדת לא רק על מידת הכנסת האורחים הנאותה, אלא בעיקר על נאמנותו העיקשת של אב לבנותיו יקירותיו.

חבורת מונטי פייטון הבריטית שבשנות ה-70 התמחתה בעדכון של מיתוסים ואגדות נוצריות ("בריאן כוכב עליון", "המלך ארתור והגביע הקדוש") בוודאי שלא הייתה נשארת אדישה אילו ששת חבריה היו נתקלים בהזדמנות פרועה כמו זו שמספק ספר בראשית ליוצרי "זוהי סדום". אבל פה - נאדה. שום דבר מכל ההיצע המקראי השופע הזה לא מתגלגל אל תוך הפארודיה החדשה דוברת העברית שטיפסה אתמול אל מיטב האקרנים בישראל.

דומה כי ההימנעות הרועמת של יוצרי "ארץ נהדרת", שהכינו לבד את "זוהי סדום", מטיפול פרטני בחטאים שהתנ"ך יודע-אף-יודע לפרטם, נובעת בעיקר מהרצון להפוך את הסרט החדש לטריטוריה ידידותית לקהל המטרה העיקרי של הסרט - הילדים הנמקים כעת בחופשת הקיץ השנתית שלהם.

 
עם כל הכבוד לצבא הצרכנים הגדול ש"ארץ נהדרת" קיבצה סביבה במהלך עונות השידור המרובות שלה, ניתן כאן לסמוך בעיקר על דרדקים שעדיין לא צלחו את טקסי בת ובר המצווה. רק הם ירוצו על בטוח ויפקידו מעותיהם בקופות בתי הקולנוע בתמורה לכרטיס. ובעבור אלה, אם להקפיד על הוראות ההפעלה שזורמות ממשרדו של יצחק קדמן, לא ממש דחוף להעניק נקודת מבט מקיפה על אודות הסדומאות במהלך ההיסטוריה.

וזו קרוב לוודאי גם הסיבה להתעלמות המוחלטת של יצרני "זוהי סדום" מהמפורט בהמשכו של אותו פרק בספר בראשית. בורא עולם הופך את עיר החטאים על ראשה, כולם מתים ורק לוט ושתי בנותיו (אלה שלא השכילו בתחילת הפרק להיאנס כהלכה) נותרים לפליטה מסתתרים במערה בצוקי עין גדי. הבנות מתבוננות ימינה ושמאלה ומבינות שעם חיסול עיר הולדתן נמוג גם שוק הפנויים/ פנויות המקומי: "ותאמר הבכירה אל הצעירה: אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ; לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע". ובמילים יותר בהירות: אחושלוקי של אורגיה שכולה גילוי עריות. צריך מיד להפעיל את מועצת הצנזורה רק על המחשבה מה שמונטי פייטון היו עושים מנתוני פתיחה מרנינים אלה. ואילו במקבילה הישראלית החדשה - נאדה.

עד כאן על מה שאין בסרט. ומה יש בו? לא הרבה. כמה הצחקות מגושמות; פה ושם קריצה המשתדלת להשוות בין המצב האיום ונורא ששרר אז בימי אברהם ושרה לבין המצב השורר כיום בימי בנימין ושרה. חטאים אינם חטאים והשחיתות גם היא אינה משהו שניתן לנעוץ בו שיניים. ועל סטיות בכלל אין מה לדבר. בגלל הילדים כמובן. לכן השוס הקומי הגדול של "זוהי סדום" נעוץ בשכלול יכולותיה של כבשה לנבוח כאילו היא כלב שמירה עטוף במעיל צמר.

בפני אדם סנדרסון ומולי שגב, החתומים על בימוי הסרט, עמדו אינספור תקדימים של טיפול אמנותי עדכני במיתוס התנ"כי. בין אם מדובר במחזותיו הסאטיריים של בנימין גלאי המנוח ("סדום סיטי", "סיפור אוריה") ובין אם מדובר בעיבודים הספרותיים הידועים לתככים הצפופים בחצרו של דוד המלך בספריהם של ג'וזף הלר ("אלוהים יודע") ושטפן היים ("דוח המלך דוד"). בעצם גם הקולנוע הישראלי שאינו מרבה בהפקת סאטירות תנ"כיות, חילץ מעצמו לפחות שלוש כאלה: "שוברים" (בבימוי אבי נשר), "אסתר" (עמוס גיתאי) ו"הבשורה על פי אלוהים" (אסי דיין).

הפארודיה ומשחקי הנונסנס הם מגרש המשחקים שבו השתעשעו סנדרסון ושגב בעלי ייחוס האבות מאז שנות ילדותם. אבי כהן, אביו של שגב, היה זה שביים לקולנוע את "יהושע יהושע" שניסה להיות פרוע, שלא לדבר על תוכניות טלוויזיה כמו "החרצופים". ואביו של סנדרסון, אין שלא מתבוננים על מפעל חייו הוא אבי הנונסנס בשפה העברית. על אף שלא נהוג לערב הורים בביקורת צריך להדגיש במקרה המסוים הזה שהבמאים לא נפלו על שדה בור ובמעט מאמץ יצירתי ובהתחנפות פחותה לקהל הצרכנים המשוער של "זוהי סדום" הם יכולים היו להפיק מעצמם יותר מהמוצע בסרט.

זה בכלל לא סרט. זוהי זרוע שיווקית ארוכה ומשוכללת של תוכנית הדגל בשידורי קשת. כולם כאן, כל אנשי "ארץ נהדרת". קיציס בתפקיד אלוהים, אלי פיניש כראש העיר המושחת של סדום ואסי כהן כבנו המוצלח. מריאנו הוא הבן האחר הטמבל. וגם לאקסית אורנה בנאי נמצאה נישה זעירה - היא הגר אם כל הפלסטיניות. וטל פרידמן? כמו תמיד האישה הקלפטע (או הכלבתא אם להידרש ללשון המוקפדת של המשנה). הפעם, אשתו של לוט שמגלם דב נבון. ויש עוד. עלמה זק בין השאר.

נכון הוא שמעשי סדום היו בבחינת הספציאליטה-דה-לה-מזון בעיר הדרומית. אבל המדרש יודע לפרט עוד כמה תעלולים לא רעים שרשעי המקום הרבו בהם. כך למשל נהגו בעלי האכסניות בעיר להלין את אורחי המקום במיטות עינויים בעלות מידות גמישות - את האורחים הקצרים האריכו בהן באמצעות מתיחת גופם באותו סגנון שאומץ מאוחר יותר על ידי פרנסי האינקוויזציה הספרדית; את הארוכים נהגו לקצר בעזרת גרזן כמובן. דומה כי מארחים אדיבים אלה יכולים היו לרוות נחת אילו הייתה מופקדת בידיהם המצאת הדי-וי-די שבאמצעותה יכולים היו לאמלל שהותו של כל תייר בעירם באמצעות הקרנות בלופ אינסופי של החדש במוצרי קשת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...