משפחה וחצי: ביקורת על "הילדים בסדר"
"הילדים בסדר" מציג דמויות מורכבות, פגומות ואנושיות, שלרוב לא רואים בדרמות משפחתיות. רק חבל שאפילו שם אי אפשר להימנע מקלישאות
''הילדים בסדר'', ארה'' ב, 2010, 105 דקות
גם הביקורות שם אוהדות באופן כמעט גורף ונוטות להתעלם מחסרונותיו. אולי זה כך בשל חיבה אמריקאית מסוימת לגלישה לדרמטיות יתר, ואולי סולחים לסרט יותר משראוי מכיוון שבכל זאת לא מדובר במשפחה הסטנדרטית שרואים כל יום על המסך.
עלילת הסרט מגוללת את קורותיהם של בנות הזוג ניק (אנט בנינג) וג'ולס (ג'וליאן מור) ושני הילדים שלהן, שהם כבר טינאייג'רים: ג'וני (מיה וסיקובסקה), שתכף עוזבת לקולג', ולייזר (ג'וש האצ'רסון) בן ה-15. הצעירים יוצרים קשר, ללא ידיעת הוריהם, עם תורם הזרע שאפשר לכל אחת מהאמהות ללדת ילד למשפחה שהקימו.
כשפול (מארק ראפלו), שעסוק בעיקר בחיפוש עצמי ובהימנעות מהתבגרות, נכנס לחיי המשפחה, הוא מתקרב במהרה אל הילדים וגם אל ג'ולס, למורת רוחה של ניק הסקפטית, ובעקבות כך צצות הבעיות, וכל אחד מחברי המשפחה צריך להתמודד איתן, יחד ולחוד.
צ'ולודנקו, שסרט הבכורה שלה, "High Art" (שנקרא בעברית "משולש מצולם"), עסק בהתפתחות של זוגיות לסבית בלתי צפויה וזכה לתשבחות ולפרסים רבים כשיצא לפני יותר מעשור, מציגה בסרטה החדש מודל משפחה יוצא דופן בצורה אגבית. בעיניה - ולא בכדי - אין כמעט הבדל בין משפחה שמגדל זוג סטרייטים או זוג לסביות. לכולם יש בעיות, אהבות, תקוות, תסכולים והתמודדויות, והדמויות שלה מורכבות, פגומות אך אנושיות מאוד. בקיצור - נורמליות.
כסרט יחסים/משפחה יתרונו של "הילדים בסדר" הוא הכנות המרעננת שבעיצוב הדמויות העגולות, בחוסר הבריחה מרגעים מביכים ובהתנהגות לא מושלמת, אלמנטים שנעדרים פעמים כה רבות מדרמות משפחתיות מיינסטרימיות. היא
חבל רק שלמרות כל אלה צ'ולודנקו והתסריטאי השותף שלה, סטיוארט בלומברג, נכנעים לאיזו מוסכמה של "כמה שיותר, יותר טוב", ובכך מחבלים בהישג האנושיחברתי ואפילו פוליטי שלהם. ראשית, ובחשיבות פחותה, אפשר לציין את השימוש בסטריאוטיפים שבכל זאת נמצא בתסריט. בהתחשב בכך שיוצרי הסרט מציגים במחשבה תחילה משפחה לא כל כך רגילה, אולי היה עליהם להתאמץ קצת יותר לברוח מהאפיונים המשפחתיים המוכרים.
העובדה שקשה להימנע מהחלוקה הגברית/נשית בין זוג הלסביות בולטת בעקבות היחס הנונשלנטי של הסרט למבנה המשפחה. ניק היא בבירור "הבעל" בזוגיות הזאת (אם כי נראה לי שגם גברים כבר הפסיקו, מסיבות של שיפור האופנה, ללבוש את הווסטים שהיא מתהדרת בהם), וג 'ולס היא האישה הקטנה שנשארת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. החלוקה הברורה הזאת נראית כה מזויפת, ובעיקר בסרט שמראש יוצא לייצג את הזוגיות הזאת כמקובלת וסטנדרטית.
אילולא הגיחה הזאת למחוזות רחוקים מדי - ובעקבותיה ההידרדרות בחלקו האמצעי של הסרט - "הילדים בסדר" היה יכול להיות דרמת יחסים מצוינת, גם בלי קשר לאותה הצהרה גאה שנמצאת במרכזו (ושבתקווה בעתיד תיראה באמת כמובנת מאליה גם על המסך). כמות שהוא, הוא קצת יותר מבסדר.
לעדכונים שוטפים כנסו לעמוד הפייסבוק של רייטינג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם