היו זמנים באמריקה: על העונה הרביעית של "מד מן"
הפלטפורמה ההיסטורית ב"מד מן" היא רק משטח שעליו מהלכות נפשות בודדות המעוצבות ביד אמן, והעלילה היא אלגוריה על העולם הקפיטליסטי המורכב, שמאיים על המשפחה האמריקאית המסורתית
מד מן צילום: יח''צ
אני נזכר בסדרות טלוויזיה שעוררו בי סערה. זה היה מזמן, בערבים מאיימים, שעות אחדות לפני עוד יום חסר תוחלת בבית הספר. יש אנשים שמחבקים גור כלבים רועד, יש שממתינים לאקורד של גיטרה. לכולם מטרה אחת: לחוות מחדש את תרועת הלב האבודה. אלו החלקיקים האלמנטריים של האדם המרגיש.
"מד מן", שאמש (שבת) שודר בישראל הפרק הראשון של עונתה הרביעית, היא אחת מסדרות הטלוויזיה הבודדות שמעמידות אותי על דוכן עדים פנימי וגורמות לי למסור דוח נפשי מפורט. דקות הצפייה בה הן לא זמן מסך, אלא זמן חיים.
מי שנתקל לראשונה בקומוניקט האינפורמטיבי על הסדרה לא מבין את המהומה. משרד פרסום ניו יורקי, אי שם בסיקסטיז, רגע לפני ורגע אחרי רצח קנדי - מה כבר יש לצופה הישראלי להתרגש? זו לא סדרה על מאפיה, וגם לא על שרלילות ניו יורקריות מתוקות. אבל הפלטפורמה ההיסטורית (המשוחזרת בצורה מדויקת חסרת תקדים ומלאת סטייל עד קנאה) היא רק משטח, חלל, שעליו מהלכות נפשות בודדות המעוצבות ביד אמן. כל אחת מהן עמוסת קונפליקטים מוסווים הנפרמים ונתפרים מחדש בכל פרק. האישי והמקצועי מנהלים ביניהם קרב 10, כך שהסדרה הופכת לאלגוריה על העולם הקפיטליסטי המורכב, שמאיים על המשפחה האמריקאית המסורתית.
הרגע שבו אתה מחליט למכור את כל העקרונות המוסרניים שלך, ולהיות שותף בזמן אמת לבניית עולם האשליות המעוות. וכשהגבול נחצה, כשחומות המוסר הופכות לשקופות, ההתנהלות החדשה זולגת למרחבים אחרים. ליחסים הבין-אישיים, לשגרת המשפחה.
הרגע הזה הוא מר, אבל גם מתוק. סקסי, ובו זמנית תפל. גורם להתעלות, אדרנלין, היבריס, אגו וכל הג'ז הזה. אבל שנייה לאחר מכן מוביל לריקנות מוחלטת ותחושות מיאוס עצמי. יותר גרוע מקוקאין, יותר מושך מארוחה רעבתנית.
התפוררות התא המשפחתי. בטי ודון ב''מד מן''
צילום: יחסי ציבור
לאורך שלוש העונות הראשונות למדנו שגיבור הסדרה דון דרייפר (ג'ון האם), מנהל הקריאייטיב המבריק של חברת הפרסום "סטרלינג-קופר", שומר על סוד אפל מהעבר: בזמן המלחמה הוא החליף זהות עם חבר ליחידה שמת מולו בקרב. הניסיון למחוק את העבר מצליח זמנית: הוא מתחתן עם בטי היפה בנשים (ג'ניוארי ג'ונס) והקריירה שלו נוסקת. הוא זקוק נואשות להגנה הזו, אבל התא המשפחתי הופך מתיקון לשיקוף חיי השקר וההונאה העצמית.
כיסא מפלט. דרייפר וסטרלינג צילום: יחסי ציבור
קשה עד בלתי אפשרי להמשיך סדרה לאחר נקודת שיא, קתרזיס מובנה שכזה. אבל הפרק הראשון של העונה הרביעית מסמן כי יוצר הסדרה מתיו ויינר ניחן בנפח המנוע של כותבי "הסופרנוס" שדהרה עד לעונתה השביעית.
זהו פרק של השהיה, הרגע שבו הכאב של הטראומה מהתרסקות התא המשפחתי מתפוגג ואתה נאלץ להתמודד עם שעה ראשונה של שגרה חדשה. השקט הזה, הכלום, נע באטיות בחללים חשוכים ומהורהרים. האם בתוך הדממה האפלה הזו יתחיל מהלך פנימי שהוקפא במשך שנים?
בעוד שבציר האישי
דרייפר מאט את הקצב, בתחום המקצועי, כיסא המפלט הנפשי שלו, עדיין לא התפוגגה האופוריה מהקמת החברה. זו דרך חדשה הדורשת ממנו להחצין את היכולות והכישרונות שלו. רגע אחד הוא מתנהג כמו דרייפר הישן, העקשן באדם, חייל שמתהלך עדיין בשדה הקרב ובמרבד השקרים. אבל רגע שני (לאחר שהוא מקבל בראש מקופר) זה דרייפר החדש, קולט את ערכי העולם שבו הוא פועל ומתראיין בצורה מעוררת השראה לכתב "הוול-סטריט ג'ורנל".
הוא לא יכול להישאר מאחור. זה האיש שאמריקה אוהבת. אבל האם אפשר באמת לרוץ קדימה כשכבלים דקים של יהלום לוכדים אותך? אחרי שידור הפרק הראשון של העונה החדשה אני לא מאמין שיהיה צופה שיחמיץ את מסע ההיחלצות של דרייפר מעצמו.
"מד מן עונה 4", שבת , HOT3
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם