ציונית הולמת: ראיון עם נעה תשבי
אחרי שנים של ניסיונות לכבוש את העולם כזמרת, כשחקנית וכמפיקה, נעה תשבי מצאה את עצמה בתפקיד שאליו בכלל לא נבחנה: נערה מבית שמאלני שמסבירה את מדיניות ישראל לגויים, או לפחות לאלה שעוקבים אחרייה בטוויטר. ראיון
"שמחתי על ההזדמנות הזו", היא מסבירה בדיפלומטיות את החיבור הבלתי אפשרי. "זו הייתה פגישה מרתקת. הגעתי דרך גורם שלישי שמכיר את ליברמן והוא הציע שאשב איתו. אני משתדלת לא להקיף את עצמי רק בדעות ואנשים שקרובים אליי, אלא להקשיב לכל הספקטרום. לא חייבים לקבל דעות של אחרים, אבל אני חושבת שצריך לשמוע אותם ככל שאפשר".
הביקור אצל ליברמן התרחש רגע לפני שהיא התעופפה בחזרה לביתה בלוס אנג'לס, שם היא מתגוררת עם בעלה אנדרו ג'י, מנחה "כוכב נולד" האוסטרלי, ומתפעלת את הקריירה החדשה שלה כמפיקה שותפה של סדרות טלוויזיה, רובן מופת מקומי שהוכיח את עצמן בארץ ("בטיפול", "מרחק נגיעה", "מסכים") ועתה נמצאות בשלבי פיתוח מתקדמים ברשתות השידור המובילות בארצות הברית (העונה השלישית של "בטיפול" מצטלמת בימים אלו ברשת הכבלים HBO).
ליברמן הוא לא החתול הפוליטי היחיד שפגש את תשבי בביקורה הציוני האחרון. כמה ימים לפני כן היא ביקרה אצל יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, מלווה בשבעת מנהיגי ה"סאמיט סריאס", ארגון נחשק של אנשי עסקים אמריקאים צעירים. "פניתי אליה דרך הטוויטר", מעדכנת תשבי איך יוצרים קשרים במאה ה-21, "סיפרתי שמגיעים לכאן החבר'ה הצעירים. כולם יהודים בני 23-25 שנפגשים מדי פעם עם פרסונות כמו ביל קלינטון וטד קופל ומבקרים בבית הלבן. לבני אמרה שתשמח להיפגש איתם. זו הייתה פגישה מרתקת, היא אישה כריזמטית ואינטליגנטית. הלוואי שהיא או דעותיה יבואו לידי ביטוי בצעדי הממשלה בזמן הקרוב".
למה לנו פוליטיקה עכשיו?
"היציאה החוצה עם דעותיי הפוליטיות לא תוכננה מראש. זה יצא כך, ללא שום אג'נדה או מחשבה קדימה. אני מגנה על ישראל יחד עם העמדה הליברלית שלי. כל הלגיטימיות של מדינת ישראל הפכה שנויה במחלוקת ואני, בלי לחשוב פעמיים, קפצתי למים. לא חשבתי מה המשמעות לקריירה שלי, איך אנשים תופסים אותי. שמו את מדינת ישראל על המוקד ורציתי לצאת נגד העליהום הזה".
המצב עד כדי כך נורא?
"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. הדיון שלנו הוא פינוי התנחלויות, שתי מדינות לשני עמים, פשעי מלחמה כאלו או אחרים. הדיון שם הוא האם יש זכות קיום לישראל. לא סתם נפלטה להלן תומס השטות מהפה. היא אמרה מה שאנשים חושבים".
אולי אלו רגשי אשמה ציוניים על כך שאת לא חיה כאן? רצון להיות נאהבת?
"אני יודעת שאחרי שהתקשורת הפכה אותי למסבירה הלאומית, אנשים אומרים 'מי זו הפקאצה הזו, מה היא מדברת בשמי? מי היא חושבת את עצמה? שתסתום כבר את הפה'. אני מקבלת את זה. צריך לקחת בפרופורציות את הפעילות שלי. כתבתי מאמרים ב'הפינגטון פוסט' (עיתון האינטרנט החשוב בעולם), אני חברה באיפאק ובארגונים אמריקאיים, פוגשת פוליטיקאים. איזה מסבירה לאומית? כי יש 300 עוקבים אחריי בטוויטר? הפעילות שלי זה בקטן, פאתטי, מגוחך. גם אני מדברת לעצמנו".
היא הייתה אמורה להיות כריסטינה אגילרה החדשה. חברת התקליטים האמריקאית הגדולה השקיעה באלבום הבכורה שלה כמיליון דולר. עבור האמריקאים היא סומנה כהבטחה, בישראל היא כבר מותגה כאייקון. מלהקת הנוער "השכנים של צ'יץ'" דרך אופרת הסבון "רמת אביב ג'" ועד "סיפור הפרברים" בהבימה. "בגיל 23 פגשתי את ארנון מילצ'ן במסעדה בתל אביב", תשבי
"אנשים אמרו לי מראש, 'הוליווד לוקח זמן'. אמרתי 'כן כן, לי זה יהיה אחרת'. איפה?! הגעתי לשם ואמרתי מה קורה פה. לא עניין אותם בשקל נעה תשבי. ארנון הכיר לי כמה אנשים, ביניהם את המנהל הראשון שלי. לקח לי זמן ללמוד את המנטליות. ישבתי עם הסוכן הכי גדול שם לפגישה של שעתיים וחצי ואז הפרעצלך הקטנה משאירה לו הודעה בסלולרי למה הוא לא חוזר אליי. התחלתי להבין שאצל האמריקאים זה עובד אחרת".
אחרי כמה חודשים קרה הנס.
"חתמתי חוזה תקליטים עם אם-סי-אי. שכלל הפקת שישה אלבומים. הייתי בדיוק מה שחיפשו. ראיתי בזה המשך ליניארי של הקריירה בישראל. מבחינת הציפיות שלי מעצמי, זה היה ברור. אני מתעקשת ומצליחה. אלו היו שלוש שנים מאומצות של טיסות בכל העולם ועבודה עם המפיקים וכותבי השירים הכי טובים. לונדון, שטוקהולם, פריז. המפיקים של ג'ורג' מייקל ובריטני ספירס".
מה היה הכיוון?
"שכנעתי אותם שאני יודעת לעשות תקליט פופ. וגם המנהל המוזיקלי שידר את הרושם הזה. הם השקיעו מיליון דולר. שילמו למפיקים. היה עדיף אם היו נותנים לי הכוונה, אבל נכנסתי כישראלית שיודעת הכל. אני מסתכלת אחורה וחושבת 'מה, לא קלטתם שאני לא יודעת, שאני יורה לכל הכיוונים, שאני חושבת את עצמי'. לא היה כיוון מוזיקלי לתקליט. סלט ירקות בלי שום אמירה".
ואז הגיע המשבר הגדול.
"חברת התקליטים אם-סי-אי פשוט נעלמה, התמזגה לתוך יוניברסל. כמו שהיה חוזה גדול, אז בשנייה מודיעים לך תודה רבה ולהתראות. אפילו לא בפגישה פנים אל פנים. התקליט לא יצא וההקלטות שייכות לחברה. פה התחילה הנפילה. גיל 27, אחרי שלוש שנים של עבודה קשה, נעה ונעה יחסינו לאן? זו הייתה נקודת מפנה הכי גדולה בחיים שלי. לקחו לך את החוזה, אין יותר כלום. מעכשיו ועד עולם אולי לא יהיה כלום - ותראי איך את מתמודדת".
זו הייתה החבטה הראשונה בשרשרת של מכות. "בדיוק באותה תקופה קיבלתי הרעלת כספית כתוצאה מזריקת חיסון משולב. סיוט הכי גדול בחיים שלי. לא נשאר לי כסף, לא היה לי סוכן, לא היה לי כלום. לא תקליט ולא בריאות. ההורים והחברים שלי לא ידעו שזה קורה בזמן אמת. שידרתי סוג של פאסונז'. לא יכולתי לישון בלילות מכאבים. לא יכולתי להרים את היד, לא הצלחתי לחפוף את הראש. כשאבחנו אותי אמרו 'הגוף צריך להבריא את עצמו, אין ניתוח'. הייתי זקוקה לכדורים נגד כאבים הכי חזקים. סירבתי. אמרתי אקח אקמולים ואעבור את הויה דלרוזה. הכאב הפיזי הזה כמטאפורה על כאב נפשי.
"נשארתי בלי כלום. נכנסתי לדיכאון, שבועיים הסתכלתי על הקיר. יש לך את כל הסיבות בעולם להיכנס לדיכאון קיומי. אבל איכשהו הדנ"א שלי בנוי אחרת. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שחוץ מהמחלה שלא קשורה אליי, אני צריכה ללמוד מהסיפור הזה משהו. היה ברור לי שהכנסתי את עצמי באיזשהי צורה למצב הזה".
תשבי נכנסה לפעולה. "הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי. הכל עולה לדיון מחודש. כל מה שחשבתי שהוא אמת. מי אני, למה אני רודפת אחר הדברים, למה אני במקצוע, מערכות יחסים בבית, אני ועצמי. הכל. התחלתי ללכת לטיפול. הייתה תקופה ארוכה שכלום לא זז".
למה התעקשת להישאר שם, הרי אמא חיכתה בבית.
"החלטתי לא לברוח. למדתי לעשות הפרדה בין הקריירה למי שאני. הבנתי שהעירוב הזה שנבנה עוד כשהייתי קטנה, לא בריא. אם אני לא משחקת, אז אני מתה. זה די פאתטי שההגדרה העצמית שלנו היא העבודה שלנו. לא ידעתי איך לחוות כישלון. היום העבודה והיצירה שלי באות ממקום אחר לגמרי. לא באמת אכפת לי מה תגיד: מעצבנת, לא קולית, יש לה שיניים של סוס - מה זה אומר עליי? זה לא אומר כלום. אני קשובה לביקורת וקוראת טוקבקים, רק דואגת שזה לא ישתק, שלא תהיה תחושת של רקב מפנים".
השינוי בתפיסה העצמית איפשר לתשבי לגשת לאודישנים לתפקידים קטנים עד קטנטנים, בלי בעיות אגו ותסכול. "אני כבר שם, צריכה לעבור את המשבר פה. לא לומר 'לוס אנג'לס עושה לי רע, אז בוא נברח'. התפקידים החדשים התקבלו בלי אג'נדה. תהליך נעים ואורגני. היו כמה תפקידים שהגעתי קרוב - שוב פעם אני ועוד אחת בקו הסיום - אומרים לי: 'וואו איזה שחקנית, וואו איזה משגעת, אבל ניקח את השחקנית ההיא בגלל שהיא יותר מפורסמת'. אם בעבר זה היה מרסק אותי ברמה של להתעלף על הרצפה, היום זה 'יו, הם קרועים לגמרי'".
בין 2003 ל-2005 היא שיחקה בתפקידי אורח בסדרות אמריקאיות: המופע של דרו קארי, ניפ/טאק, מסע בין כוכבים: אנטרפרייז, זיווגים, מכושפות ועוד. אבל התפקיד שיזכרו לה לעד הוא הגופה. "הקטע של לצחוק על הגופה הוא נכון, הם צודקים. עשיתי תפקיד אורח ב-CSI והדמות נרצחה. אני לא אמרתי על זה מילה בארץ, ביג דיל. מה שהבנתי מאוחר יותר שהערוץ ששידר את הסדרה עשה מזה אייטם ליחסי ציבור. אמרתי יא ווראדי. ביום שצופים הישראלים יראו את התפקיד, הם יבינו איזה שטות. תפקיד אורח קטנטן".
זה הפך לסימבול על החלום ההוליוודי ישראלי.
"גופה ומחבל, גופה ומחבל".
מה זו האובססיה הישראלית לחיות שם?
"כל הקטע של הוליווד זה פיקציה לא קיימת. הוליווד בולווארד זה אלנבי. חור של חור. האולפנים מרוכזים מחוץ לעיר. זה משהו ערטילאי. הדברים נסגרים בסוכנויות, במשרדי עורכי הדין ובמסעדות. זה סוג של קהילה. הצלחה דרך אנשים נכונים, אנשים שמאחורי הקלעים. מאוד רציניים, לא פרועים, חוזרים הביתה למשפחה בשש בערב. לי יותר נוח להיות שם בעיקר בגלל ההפקה. טלפונים, מזכירה, ישיבות תסריט".
את הכתבה במלואה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם