חלומות של אתמול הם: ביקורת על "בעל החלומות"
"בעל החלומות" של דורי הרגיל הוא מקבץ של זיכרונות פרטיים כתובים היטב, אבל הם אינם מתגבשים לכדי רומן
מקס, שהיה קומוניסט בנעוריו, השתתף במלחמת האזרחים ברוסיה שבאה בעקבות מהפכת 1917. מראות הפוגרומים שערכו "הלבנים" ושונאי הבולשביקים ביהודים רודפים אותו ומתערבבים במראות הקשים של הרציחות שהיה שותף להן בשרתו בצבא האדום. מקס בזמן ההווה של הרומן, כלומר בשלהי תקופת המנדט ובשנות ה-50 הוא רווק תל אביבי, הנע משני עברי הגבול הדק שחוצץ בין קיום מסתורי וחידתי לבין קיום פתטי ובודד.
לרומן מותר שיהיו כמה גיבורים ראשיים כמובן. אבל התחושה כאן היא שהרומן בחר בשלושה כברירת מחדל מחוסר יכולת להכריע מהו המוקד שלו עצמו. היעדר המוקד לא מאפיין רק את סוגיית הגיבור הראשי, אלא את הרומן בכללותו. לפנינו מאגר זיכרונות ילדות סביר שהנם עיבוד לזיכרונותיו של הסופר עצמו, יליד 1936, שנעדרים הן מוקד תמטי והן ציר התפתחות, שגם הוא משמש כמוקד מארגן.
במילים אחרות, המבנה נעדר כאן, והרומן מקפץ מאנקדוטה אחת לשנייה. תחושת חוסר הארגון מתבטאת גם בכך שעל פני דפים ארוכים נפרשים חלומות הגדולה של מקס, לפיהם הוא מאפיונר שיקגואי בתקופתו של אל קאפונה, או לחלופין דמות מפתח במשטר הסובייטי שסטלין הגדול כורה לו אוזן.
אריכותן של ההזיות הללו, הכתובות בגופן מוטה, הופכת אותן לתלושות ממרקם הטקסט לדיגרסיות ארוכות מדי שלא ברורה תכלית אריכותן ואינן מתחברות באופן אורגני לגוף הטקסט. חוסר ארגון ויד מכוונת קיים בטקסט אפילו בשימוש בגופנים שונים (גופן מודגש משמש הן את קטעי הפרוזה שכותב קובי והן את קטעי הזיכרונות שכותב מקס).
הזיות הגדולה של מקס מצביעות על בעיה נוספת של הטקסט. החלקים ההיסטוריים בהן קלישאתיים במובן זה שהם מציגים אירועים שיוצגו ונותחו אין סוף פעמים בעבר (סטלין, אל קאפונה) בהיסטוריוגרפיה ובאמנות כאחת, והעלאתם כאן אינה מחדשת בהם דבר. בכלל, ההיסטוריה נוכחת ברומן במודגש כמו ציר זמן או לוח כרונולוגי שעלה ממעמקי הרקע של הרומן ונדחף לתבליט פני השטח.
זהו פגם אמנותי. כך אפילו שיחה משעשעת מאוד בין נהג מונית למקס ("אתה יודע איפה נתקעתי היום?", שואל הנהג. "לא", "לא תאמין. נחש", "אין לי מושג", "תנסה לנחש. מה אכפת לך. אתה לא מפסיד כלום?, "אני לא יודע, באמת לא יודע, אפשר להיתקע בהרבה מקומות בתל אביב". "טוב אני לא ימתח אותך יותר. בבית המשפט. היית מאמין. תשאל למה"), לא יכולה להסתפק בעצמה. הנהג חייב לדון עם הנוסע במשפט קסטנר כדי להדגיש לקורא שמדובר ברומן שמתרחש בשנות ה-50.
אבל כפי שהקטע שלעיל מדגים בנוסף, בהחלט פזורים כאן קטעים המעידים על כשרון ספרותי חי. מתבלט במיוחד ברומן,
אך מלבד פרצי הכישרון הספרותי המובהק שיש כאן, מדובר כאמור בעיקר בזיכרונות פרטיים על תקופת המנדט ושנות ה-50 שיהיו בעלי עניין לקוראים לא מעטים, אבל שאינם מתגבשים לכדי רומן. כפי שקובי הנער המעניק לחברתו ריקי קטע שכתב על כפרו עונה לשאלתה ("מה זה צריך להיות בעצם מין זיכרונות כאלה?"): "הרי כתוב שם: 'הבהובים' מאת קובי ליפסקי". למי שמעוניין בכתיבה נוסטלגית ואנקדוטלית רגישה ולא מלוקקת מומלץ הספר. למי שמבקש יותר לא.
"בעל החלומות", דורי הרגיל, הוצאת עמדה/כרמל, 240 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם