יורים ומתקלחים: על העונה החדשה של "עבודה ערבית"
התמימות המפוקחת שאפיינה את העונה הראשונה של "עבודה ערבית," גורשה מהמסך בצו מנהלי. הסיטקום העממי, המרוכך משהו ומלא החן הפך לכתב אשמה זועם נגד החברה היהודית והערבית. מזג האוויר השולט בו הוא פסיכוטי-פראנואידי. אלון הדר מפעיל את המים
''עבודה ערבית - עונה שנייה'', יום שבת, ערוץ 2
עונה שניה עבודה ערבית
אמג'ד (נורמן עיסא) משחק בתדמיות. נוח לו להציג את עצמו כמשקפופר מגודל, פוף גדול שכולם יושבים עליו. מאביו הקשוח שרוצה שליטה מוחלטת על חייו, ועד שכניו היהודים בעלי התודעה הגזענית. במובן הזה הוא אדם בודד, נואש לאהבה. מנסה באופן בלתי נלאה למצוא חן בעיני הסביבה היהודית שבה הוא פועל.
זו פוזיציה מנצחת, כי היא מנטרלת כל ביקורת. קצת קשה לכעוס על טמבל אינטליגנט כזה. היחיד שעושה לו את המוות, גם בעונה השנייה שעלתה אמש ב"קשת," הוא אביו (סלים דאו המצוין,( שמזכיר לו באכזריות את הפרדוקס הכואב של חייו: לעולם הוא יישאר מחוץ לגדר. בחברה הערבית הוא נתפס כחנון וחנפן, ואצל היהודים הוא זר. המקום הזה הוא מעין נובע לחרדות, ואמג'ד מרחרח כל הזמן את גופו לגלות אם יש לו ריח "ערבי." שום דיאודורנט לא יעזור.
אבו אמג'ד הוא אחת הדמויות המרתקות ביותר שנכתבו בשנים האחרונות בטלוויזיה. לאומן ערבי, שוביניסט עם קבלות, שמסובב את כל העולם על האצבע שלו. אין לו אלוהים. תחמן, שקרן, קרימינל - אבל מה: יש לו ערך מקודש: שלמות המשפחה. מי שיפריע לו יחטוף כפכף בפרצוף. בעיניו, בנו לעולם יישאר הילד הקטן והטרחן שצריך לחנך. העיקר שיש לו עבודה מכובדת: כתב במקומון עברי מכובד.
היום אף אחד לא מעז לכתוב דמויות כאלו בישראל מחשש שיואשם בגזענות. אבל יוצר הסדרה סייד קשוע בנה דמות מורכבת של ארס (ובלתי נסבל. אני שונא אותו,(! וכך לא נפל לקלישאת הפולקלוריזם המיידית. מה שצולח עם האב הגדול, פחות הולך עם אמג'ד. קשה באמת לחדור לנפשו של הגיבור, להבין את המערך הנפשי המפעיל אותו. ההיצמדות הזו למשפחה המסרסת לא מובנת.
יש תחושה שנוח לו בפוזיציה הזו. אולי כי הוא צריך את הסיוע הזה, כי גם אבהותו לא ממש מבגרת אותו. עוד יותר קשה להבין את עמדות הנשים בסדרה, שנראות מופעלות כבובות מריונטה על ידי כותביה. סוג של נקמה? אולי עדיין מוקדם לטלטל את ההרארכייה.
אף אחד לא מעז לכתוב דמויות כאלו. ''עבודה ערבית''
צילום: פיני סילוק
התמימות המפוקחת שאפיינה את העונה הראשונה של "עבודה ערבית," גורשה מהמסך בצו מנהלי. הסיטקום העממי, המרוכך משהו ומלא החן (אותו ביים בעונה הראשונה רוני ניניו,( הפך לכתב אשמה זועם נגד החברה היהודית והערבית. מזג האוויר השולט בו הוא פסיכוטי פראנואידי. צווי הריסה מופרכים, מעצרי קטינים פלסטינים שרירותיים.
בפרק הראשונה של העונה השנייה (במאי: שי קפון) אמג'ד פוגש את העולם הנובורישי היהודי. חד, משויף, ערוץ שתיימי. בבסיסו דימוי מזהיר, מהסוג שקשוע הטיב לייצר בספריו ובטוריו ב"מוסף הארץ:" תשוקתו חסרת השליטה של אחמד למקלחון איטלקי רחב צלחת.
מקלחון הנירוסטה הזה מייצג עבורו את גדול ההישגים של היהודי בישראל. לא עם הספר, לא עוצמה צבאית. מקלחון. עזבו לרגע את הדיון ביהודים וערבים, ייצוגם הסטראוטיפי או לא וכו' - המקלחון
הזה הוא אולי אחת האמירות הכי בוטות בסדרה. משהו מהחומרים שהצליחו בעונה הראשונה להפוך את "עבודה ערבית" לסדרה מצליחה, המדבררת את המציאות היום-יומית לא פחות טוב מאשר להיות סיטקום פוליטי המדבר רוב הזמן בערבית (למרות השבירות המדויקות לעברית.(
תבינו עד כמה קשוע הולך רחוק: ברגע השיא של הפרק אמג'ד במסווה של תחקירן (עלק) נכנס לדירה המיועדת לשכירות של בעל הבית השמאלני (עלק עלק,( מזהה את המקלחון, מתפשט ומתקלח. הוא מזמזם בעברית שלמה ארצי ופניו עוטות מבט אורגזמי.
החיוך שלו הופך למעוות, אמיתי, מלא תשוקה. המים עוטפים את גופו. הוא מתמזג עם קילוחים. רגע שולט בהם, רגע נכנע להם. כשאשתו (קלרה חורי) חווה בהמשך את אותו אירוע שמימי, כולל גניחות של אושר, אתה מבין שזה רגע של מרד, הכרזת מלחמה. חבל שהוא נעשה מאחורי דלת סגורה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם