אין לי תחושת קיפוח: ראיון עם אריאל הורוביץ
אריאל הורוביץ, זמר, בנם של נעמי שמר ומרדכי הורוביץ ז"ל, עומד להופיע השבוע בפסטיבל "תנ"ך ואהבה" בבית גוברין. בראיון הוא מספר על השילוב בין מילים ושירים, מסביר מה זה אלבום חברתי ועונה על השאלה איך אופנוע קשור לכל זה
השבוע יוצא מספר הסיפורים הישראלי, כפי שהוא אוהב לכנות את עצמו, להופיע בפסטיבל תנ"ך ואהבה שיתקיים בין 22 ל-26 בחודש ב"יואב יהודה" שבבית גוברין. לקראת המופע והדיסק החדש יצא לנו לשוחח על שירים, מילים והשילוב ביניהם בישראל שנת 2010.
אלבום חמישי במספר. מה בולט בו לדעתך לעומת אלו שקדמו לו?
"באלבום החדש ישנם שני דברים מיוחדים לעומת הקודמים לו. הדבר הראשון זה החיבור שנוצר ביני ובין המפיק אסי איילון, שמגיע מעולמות אחרים לגמרי. איילון היה אחראי על הפקת האלבומים של מוש בן ארי ועלמה זוהר, אמנים שונים במהותם ממני, במיוחד כאשר משווים בין המוזיקה של מוש, שהיא מוזיקה להופעות בחוץ, בעוד אצלי מדובר במופעי הקשבה קטנים של עד 400 איש בקהל בהם הטקסט חשוב.
אחרי ששמעתי את הדיסק של עלמה התרשמתי מאוד ופניתי אל אסי. סיפרתי לו שבהפקה של האלבום הזה אני מחפש את הצורה שבה צריך להישמע מספר סיפורים ישראלי ב-2010. כשהרעיון הזה בראש שלנו, הצלחנו יחד שנינו להגיע למקום אחר. השיר שבו בולטת בעיקר התרומה של איילון הוא 'אמריקה', שם ההפקה של איילון הביאה את השיר למקום של רגאיי, כיוון שאני בחיים לא הייתי חושב עליו.
הדבר השני שמיוחד באלבום הוא הטקסטים. חצי מהשירים שבו הם שירים חברתיים. אני קורא לשירים האלו 'שירי אנחנו' בניגוד ל'שירי אני' שהיוו את הרוב באלבומים הקודמים שלי. למרות שתמיד כתבתי שירים כאלו,'סיגל נחמיאס', לדוגמה , הוא שיר שהייתי קורא לו 'שיר אנחנו'. זה משהו שהיה לי תמיד, אבל הוא הגיע לשיא בתקליט הזה".

עם שירים כמו "אמיליה", שמדבר על המטפלת של אביו, ו"רקפות בין הסלעים" שמוקדש לזכרו של סרן עומר רבינוביץ', שנהרג במבצע "עופרת יצוקה" עולה מן האלבום אמירה חזקה הנוגעת למצב במדינה שלנו כיום.
היית קורא לאלבום הזה אלבום פוליטי?
"אני לא חושב שהוא פוליטי. כשמדברים על פוליטיקה מדברים על איפה עובר הגבול המזרחי וכאן מדובר על משהו אחר. לכן, הייתי קורא לאלבום הזה אלבום חברתי. גם החיבור שקיים עם עמותת "אנוש" בשני שירים באלבום, מדגיש בעיניי את החברתיות שלו".
הורוביץ מתכוון לשירים "מטפסת" ו"לנצח 17". השירים הולחנו על ידו ונכתבו על ידי שירה טרטנר ורונן בלומברג, שניהם חברי עמותת "אנוש". הם כתבו את השירים כחלק מן הפרויקט "לאט לאט למעלה" שבו השתתף הורוביץ.
ספר לי קצת על הפרויקט שהביא ללידת שני השירים האלו.
"לפני כמה שנים ביקשו ממני להשתתף בפרויקט שנקרא'קולה של המילה' בפסטיבל תמה. הצעתי לעשות עם חלק מהקבוצה סדנת כתיבה, כמו שאני עושה ב'רימון', ושאם ייצא מזה משהו שלם נעלה אותו על הבמה.
האתגר בסדנה היה שלקחתי אנשים פגיעים וחיברתי אותם לעולם השואוביזנס, שהוא עולם מחוספס, בתקווה שהם יוכלו לחוות רק את ה'היי', ללא הנפילה. בסופו של דבר נכתבו בסדנה חומרים מדהימים והצלחנו לעשות מופע שלם רק עם השירים שנכתבו בסדנה, בו כל אחד לקח חלק עם מה שכתב. המסורת ממשיכה היום עם מופע ב' רימון' שנקרא'האני האחר' ובו תלמידי'רימון' מלחינים שירים של חברי העמותה".
ולמה אנחנו יכולים לצפות במופע שיהיה בפסטיבל?
"אני אוהב להמציא את עצמי בהופעות. בהשקה של האלבום בזאפה הופעתי עם כלי שנקרא קיטר (קלידים שמוחזקים כמו גיטרה משנות השמונים), כך שיכולתי לעמוד ולנגן ביד אחת (כשהבסיסט מלווה) בלי שזה ייראה מצחיק. פסטיבלים הם סוג של אווירה חגיגית מתמשכת, מעבר להופעה חד פעמית, אז אני מתכוון לנצל את ההזדמנות הזאת.
בכל
כשאתה כותב שירים אתה מתחיל עם המילים?
"ברוב המקרים המילים והמנגינה באות יחד. בדרך כלל מדובר במנגינה שמגיעה עם משפט מפתח כלשהו. אני נוסע באופנוע, דבר שנותן לי המון זמן של שקט בתוך הקסדה. הרבה מהשירים שלי נולדו שם בתוך הקסדה. ככה נולד'אמריקה'. בגלל זה מדובר בשיר של שלושה אקורדים, לא היה לי על מה לנגן. ברגע שהוא התבשל לי בקסדה נסעתי לסטודיו, הקלטתי את השיר ומשם אסי כבר התלבש עליו ונתן לו את העיבוד שלו".
אתה נחשב למוזיקאי מוערך, אבל יש תחושה שמאז "רנה" לא ממש באת לידי ביטוי ברדיו של היום. אתה מאוכזב?
"יש במופע שיר אחד של מאיר אריאל שנקרא'פלוגה בקרב'. לפניו אני שר את'קוקוס', שיר שכתבתי לחווה אלברשטיין והוא מוקדש למאיר אריאל. ב' קוקוס' יש שורה שאומרת שאנחנו'הורגים משורר כל בוקר ובערב יושבים להקריא משיריו'.
אני חושב שהשורה הזו מאוד נכונה למצב בארץ היום מבחינת המוזיקה ואני לוקח את מאיר אריאל כדוגמה למוזיקאי שהצליח למלא את קיסריה רק לאחר שמת. אבל בחזרה לשאלתך, אין לי תחושת קיפוח. אני רואה שיש לי קהל ואני גם רואה שדברים מהסוג שאני אוהב קורים לאט".