שחור זה השחור החדש: ראיון עם איימוס איינו מ"אחד העם 101"
איימוס איינו רק בן 28, אבל כבר הספיק להחליף הרבה שמות: היה וואנדם, שמו האתיופי, ועמית, שבחרו עבורו פקידי ההגירה, ועמוס, שרשום בתעודת הזהות הישראלית שלו. מבחינתו, זו הפעם האחרונה שהוא נולד מחדש. נחמד לו להיות התוספת המהממת ל"אחד העם 101" וטוב לו לדגמן בקמפיינים קטנים. ולא, הוא ממש לא חושב שהגזענות משאירה אותו מחוץ למיינסטרים
"זה נשמע שם בינלאומי, לא? ", הוא אומר-שואל. עם שם חדש, פיגורה חטובה שמשמשת כפנטזיה אקזוטית לנשים וגברים רבים, ותואר בן שבע שנים כ"הדוגמן האתיופי הראשון בישראל" - איימוס איינו התמקם אצלכם בסלון בסדרת הטלוויזיה "אחד העם 101" (רשת, ימי שני, 21:00).
בקומדיה המטורללת הוא מופיע כאיש התחזוקה האפריקאי והחטוב של מגדל היוקרה, זה שמפציע בבוקסר צמוד בפנטזיות של הפקחית המרירה מירי פסקל, ובשלל אפיזודות ארוטיות עם יתר דיירות הבית.
תפקיד הביכורים שלו בטלוויזיה משמש מראה צינית, מצחיקה וכואבת ליחס הכפול שמקיימים מרבית הישראלים עם העובדים הזרים: מצד אחד, פנטזיה מינית סוערת על האפריקאי המסתורי, וגם תלות לא פשוטה. מצד שני, שתיקה בכל הנוגע לגירוש ילדי העובדים הזרים, והתעלמות מכל הנוגע למצבם העגום בארצנו זבת החלב והדבש.
אבל איינו, כמובן, אינו עובד זר. את המילה "גזענות", שבה הוא מתאמץ שלא להשתמש לאורך כל הריאיון, הוא מכיר מהיחס כלפי העדה האתיופית. אם היו מעניקים פרסים על יכולת תמרון של מילים נרדפות ל"גזענות" באקדמיה ללשון העברית, איינו היה זוכה באות של כבוד.
את תפקיד איש התחזוקה יכול איימוס לעשות רק אחרי שנים ארוכות שבהן ניסה להיטמע בחברה הישראלית, תוך התנכרות למקום בו גדל ועל ברכיו התחנך.
עכשיו, בגיל 28, אחרי שהוליד את עצמו מחדש כשחקן בעל כושר הבעה משובח, הוא יכול להביט למציאות בעיניים. וגם לצחוק עליה. גם אם עדיין בכניסה למועדונים בתל אביב הוא נתקל בסלקטורית שמשאירה אותו מחוץ לגדר עם התירוצים: "זאת מסיבה סגורה" או "זה מועדון לחברים בלבד".
"התרחקתי מאוד מהקהילה במשך השנים האחרונות והתחברתי יותר לישראלים לבנים", הוא מסביר. "אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת, אבל הדחקתי את המקום שממנו באתי. רק עכשיו המשחק החזיר אותי לעדה האתיופית, לרמלה.
זאת הייתה טעות לברוח, ואני מתבאס שאני אפילו לא יודע את השפה כמו שצריך. קוראים לי 'משתכנז', כי אני מדבר אמהרית במבטא ישראלי, ועברית בלי מבטא אתיופי. זה מצחיק. זה לא שהייתי אנטי לעדה. אבל ניסיתי להראות לעצמי שאני לא שונה מאף אחד".
בעצם רצית להיות ישראלי. "יכול להיות. בכל מקום שהגעתי אליו הייתי האתיופי היחיד. אם זה בלהקת 'פרחי ירושלים' ששרתי במסגרתה עד גיל 13; בקבוצת הכדורסל של'אליצור רמלה' בה שיחקתי; במסלול סיירות בגולני, שם הייתי האתיופי הראשון. אפילו בתיכון הייתי אתיופי יחיד מתוך אלפיים תלמידים. ואתה יכול גם לספור על כף יד אחת כמה שחקנים אתיופים משתלבים בתעשייה".
אז בעצם היית אתיופי מחמד בכל מקום?
"מחמד?", הוא צוחק במבוכה, "לא הרגשתי ככה, אבל אני דווקא רואה את זה כמחמאה: אם אתה רוצה משהו - תשיג אותו. אני תמיד אומר לאנשים מהעדה, וגם לאחים הצעירים שלי, שהכול קשור לגישה שאיתה הם מגיעים. נכון שזה קשה, נכון שזה כואב, אבל בסוף תשיג את מה שאתה רוצה".
הביוגרפיה של איינו רצופה מאבקים, בעיקר מול חובת ההוכחה בפני החברה הישראלית עמוסת הסטיגמות. הוא נולד בכפר קטן ליד העיר גונדר שבאתיופיה, ועלה ב"מבצע משה" יחד עם אמו, היישר אל מרכז קליטה בצפת.
אביו, אסיר ציון וכיום בעל חנות לתבלינים בלוד, עלה תשעה חודשים אחריהם, כששוחרר מהכלא הסודני. אל רמלה הגיעו שש שנים לאחר מכן, כנראה כי את מרכז הקליטה העמוס בצפת צריך היה לפנות לטובת גל העולים החדש ממדינות חבר העמים.
את רמלה של שנות ה-90 הוא זוכר כמקום לא אידיאלי בשביל ילד עם חלומות גדולים. אבל כמיטב הקלישאות, אולי דווקא האלימות, העוני והקשיים דחקו אותו לשאוף גבוה.
"רמלה זה לא המקום הכי כיף לגדול בו", הוא אומר. "היום זאת עיר מדהימה שעברה שינוי גדול, אבל אז, לפני 15 שנה, היו בה הרבה אלימות, סמים, אונס, צרות. סכינים שנשלפים וחבורות רחוב. כילד יש בזה משהו מאוד מפתה, רצון לטעום את זה. למזלי היו לי הורים מאוד חזקים שהציבו לי גבולות. בדיעבד, אני מבין שלא הייתה להם ברירה כדי לשרוד במציאות שאליה הם נקלעו. הם חלמו מה שחלמו על ארץ ישראל, אבל לא קיבלו מה שרצו. הם הבינו שיש מציאות חדשה וצריך לגדל את הילדים באופן הכי טוב".
אתה חושב שאם היית גדל במקום אחר, היית מתפתח אחרת?
"זה לא קשור לעובדה שגדלתי ברמלה. היום אתה יכול למצוא את הבעיות שמניתי גם ברמת השרון, ברמת אביב, בכל השכבות של החברה הישראלית. זה לא משהו ששייך ספציפית לעדה האתיופית.
אנחנו לא שונים מאף אחד אחר. אבל אני מאמין שאם היו שמים אותנו אחרי שעלינו ברעננה או בהוד השרון, היו פחות בעיות. שמו אותנו ברמלה, עם הפשע, עם הסמים. בגיל צעיר אתה לא מבין את זה, אבל היום אני אומר שיכול להיות שהחיים של העדה היו נראים אחרת, אם רובם לא היו נשלחים לעיירות פיתוח או למקומות עם ריכוזי אוכלוסייה בעייתיים".
יכול להיות אולי, אבל ברעננה, מעוז הבורגנות האנגלוסקסית, הייתם נתקלים בגילויי גזענות לא פחות חמורים.
"כל החברה הישראלית נגועה בגזענות. זה בא מכל מקום וזה יבוא מכל מקום. אבל גם אם זה קיים - מה אני אעשה? אצא עם דגל ואוביל מהפכה? לא, צריך להתעלם מזה, כי אי אפשר להילחם בזה. אנחנו לא היחידים שסובלים מגזענות. הרוסים, הערבים, כולם סובלים מזה".
אז מה הפתרון שאתה מציע?
"חייבים להפסיק עם הסטיגמות, ולנסות לחשוב בגישה אחרת. בתקופה האחרונה העדה עלתה לכותרות בגלל רציחות בתוך המשפחה. זה לא דברים שהבאנו מאתיופיה. לא היו דברים כאלה מעולם. זה קשיי ההסתגלות בישראל שהובילו לזה. נראה שלאורך ההיסטוריה הישראלית, כל עדה צריכה לעבור את זה: המרוקאים, התימנים, ובמקביל אלינו גם הרוסים. אנחנו עדה מאופקת, וזה שאנחנו שותקים לא אומר שאין לנו מה להגיד.
אבל אף אחד לא באמת מנסה להבין את השורשים שלנו או מה עובר עלינו. בישראל אוהבים לשפוט. אני לא אומר שאין תהליכים בחברה. יש. ועדיין, אני בא ואומר בואו ותסתכלו לנו בגובה העיניים. זה ייראה אחרת. אני תמיד אומר לחבר'ה צעירים בעדה: הגזענות קיימת, אבל תעבירו את זה. אם יש לכם מטרה בחיים - אתם תשיגו אותה".
היום יש לאיימוס מטרה אחת, ברורה ומוצהרת: להתברג כשחקן מוביל בתעשייה. לפני כשבעה חודשים סיים את לימודיו בבית הספר למשחק "הדרך" בהנהלת אייל כהן ורות דייכס, ותפקידו הראשון מחוץ לכותלי בית הספר הוא ב"אחד העם 101".
אבל במקביל להשתטות הקומית, הוא גם חלק מאנסמבל התיאטרון האתיופי "הולגאב" בבימויו של משה מלכא, מתפרנס למחייתו כמנהל הבר "ג'וליאני" בתל אביב, מקום מפגש של צעירי העדה האתיופית וחובבי מוזיקה שחורה; וגם כדוגמן בסוכנות השחקנים והדוגמנים "יולי מודלס".
קריירת הדוגמנות שלו התחילה בגיל 21, כשסקאוטרית מסוכנות "אימג'" של בטי רוקאווי גילתה אותו ברחוב והזמינה אותו לאודישן. מאז הוא עושה בעיקר קמפיינים אזוטריים, כמו למותג מכנסי הג'ינס Craiser ומותג הספורט Hoodies, לצד הפקות אופנה למגזינים שונים.
תעשיית האופנה, שמקדשת את העלומים - כל עוד הם לבנים עם עיניים בהירות - מדירה אתיופים מקמפיינים בולטים. אפילו נעמי קמפבל ואימאן, הדוגמניות השחורות המובילות בעולם, מעידות על הגזענות הלא סמויה בתעשייה, כשאת הקמפיינים הגדולים מקבלות בעיקר דוגמניות צחורות עור.
איינו שומר על קור רוח. "מצחיק אותי שתמיד אומרים לי איך אתה לא עובד, אתה נראה טוב ויכול לעבוד הרבה", הוא אומר. "נראה שמי שמחליט את ההחלטות מאמין שדוגמן אתיופי לא יכול להוביל מוצר שאתה כלקוח תרצה לקנות. זה לא מכעיס אותי. אני הולך לאודישנים, גם לאודישנים של משחק, אבל נראה לי שלא עשו עדיין את הסוויץ' שיכול להיות שחקן אתיופי, שלא משחק תפקיד של אתיופי. או דוגמן מוביל באחת החברות הגדולות. מבחינתם זה כנראה לא יעבוד".
השחקנית מסקי שבירו סיפרה בעבר שהיא הלכה וכתבה לעצמה תפקידים. לא כותבים כמעט תפקידים לאתיופים. גם אתה, לצורך העניין, מגלם ב"אחד העם 101" פועל זר מאפריקה, אולי ניגרי, אולי מגאנה.
"אני עדיין בתחילת הדרך, ומקווה שמישהו יאהב את העבודות שלי וימשיך איתי הלאה. אנחנו לא מבדילים את עצמנו, זו החברה שמבדילה אותנו".
את תפקידו בסדרה קיבל רק לאחר אודישן שני, בו נכחו השחקנים אילן פלד וענת מגן-שבו, ובמאי התוכנית ארז בן הרוש. "לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה", הוא אומר על צוות השחקנים לצדו. "זו חבורה של אנשים מצחיקים ומוכשרים. ביום הצילומים הראשון הייתי בשוק. אני זוכר שנכנסתי והיתה סצינה בה אני נכנס עם זר פרחים ליומולדת של יפית, שמגלמת יעל פוליאקוב, בתור הגנן, ומירי (בגילומו של פלד) נכנסה לומר לה מזל טוב, חטפה אותו והתחילה להרביץ לי. היא הביאה לי מה זה מכות, שהיו לי סימנים על כל הכתף כמה ימים. באותו רגע הבנתי לאן נכנסתי והחלטתי לזרום איתם. אלה היו עשרה ימי צילום משוגעים".
ודי קרים. אתה מצולם בעיקר בתחתונים.
"אממ... תוך כדי עבודה זה לא הפריע לי. הסתלבטו עליי כבר בהפקה, שמחר תבוא לבוש. רק אחרי שראיתי את זה, זה פתאום נראה לי קצת קיצוני. למשפחה אמרתי שזה רק משחק ושלא יבינו את זה לא נכון. אמא שלי אומרת'לא משנה, הכול בסדר. אנחנו אוהבים אותך. העיקר שתצליח'".
לפחות תהפוך לסמל מין. מה חברה שלך תגיד על זה?
"בשלוש השנים האחרונות אני לבד, אחרי מערכת יחסים של עשור עם בחורה אתיופית. השאלה הבאה שלך היא האם אני יוצא עם בנות ישראליות. התשובה היא כן. אני מכיר הרבה זוגות מעורבים, וחושב שצריך אומץ לעשות את זה, כי תמיד יש את המחשבה של'מה יגידו'. אותי זה לא מעניין. חוץ מזה, ילדי תערובת הם הכי יפים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם