ארץ נזהרת: על "מועדון לילה"
משהו הרגיש מפוספס בעונה החדשה של "מועדון לילה", שעלתה לשידור ביום שישי. הצעקות באולפן נדמו לפסיפס וובוזלות אנושי, על הרעיון המוביל לא ממש החליטו שם והפוטנציאל של נבחרת הכוכבים נותר בינתיים לא ממומש. אלון הדר מסכם: אפשר לעשות את זה אחרת
''מועדון לילה'', שישי, ערוץ 2
עונה רביעית יוצאת לדרך, ונראה שאין דרך. מותר לה לתוכנית הומור לקחת את הצופה לסוג של מסע - מוצלח יותר, מוצלח פחות - שבסיומו ירגיש שעבר משהו. יש המון איים צפים שיכולים לענג: בדיחות בלתי נשכחות, סאטירה לפנים, נונסנס מטורף. מה שבא, ברוך הבא. העיקר שיהיה טוב לסוגו.
אני לא זוכר שהתרווחתי על אחד האיים האלו ופתחתי שמשייה, אני כן זוכר מוכר ארטיקים שצעק לי באוזן. פה ושם צחקתי על פאנץ' מוצלח, בדקות מסוימות התמוגגתי מהדמויות החמות (קטורזה, קטורזה,( אבל זהו.
אפשר לעשות את זה אחרת, אם התוכנית הייתה שואלת את עצמה איפה היא רוצה לשים דגל: סאטירה לייט שמגיבה על אירועי השבוע, מערכונים עדכניים על הישראליות החדשה, תוכנית אירוח עם חבורת ליצניים מטורללת (אטינגר, אטינגר) שמתקילה את האורחים המגניבים בשאלות שאף אחד לא מעז לשאול (ופה הפורמט מאפשר הכל בדולר.(
כשיש לך נבחרת כוכבים כזו, והם כוכבים, אסור לפספס. אי אפשר לקחת כמובן מאליו שרק הושבתם על כיסאות וציודם בטקסטים מוכנים (ספרתי בשעת הכתוביות עשרה כותבים(! שלא ניסו פעם אחת לאתגר את הקונצנזוס, רק לעשות לו נעים בגב - תביא אליפות שנייה, שלישית.
גם ככה החבר'ה האלו די נשחקים בהמון תוכניות חיוך אחרות בטלוויזיה אותן הם מובילים. הייתי אומר זו הבעיה בסופר גרופ - נוכחות מסיבית של נגני-על מלוטשים, שמאבדים את הנשמה ופועלים באוטומט - אבל אני לא חושב שהם הגיעו מהמקום הזה. פשוט לא היה כיוון, ובדקות מסוימות הייתה תחושה שהם טיפל'ה חסרי אונים.
כשהמאמי הלאומית שני כהן, השד הכי מוכשר בגזרה, נכנסה לאולפן, הפספוס של "מועדון לילה" הפך למצגת חיה. היא (וכישרונה) חידדה את כל נזקי השמש של התוכנית. איזה כיף היה לו אפשרו לקטורזה להשתולל איתה, או לגולדשטיין להוציא אותה מדעתה. אקשן, חברים, אקשן, לא פטפטת ברשת.
אבל כהן גם הבליטה את הצד החזק של התוכנית. רוב חברי "מועדון לילה" הם טיפוסים שכיף לראות ולהעביר זמן מסך מולם. יש להם חן, שבא לידי ביטוי במיוחד כשהם משחקים ולא יורים בדיחות מתוסרטות. קטורזה (הקומיקאי האהוב בישראל) ואטינגר (נציג המיעוטים) הם אלופי העולם בבניית פרסונה קומית.
ישראל מכירה אותה, מחבקת אותה ורוצה לראות איך היא תתפתח או תתפקד באולפן/ תוכנית אחרת. לא מדובר בהופעת אורח קצובת זמן, הם בבמה המרכזית.
אם יש משהו שהקומיקאים בישראל הצטיינו בו, זו היכולת לשחק דמות בתוך מערכון קצר. כישורי המשחק בדרך כלל התעלו על רמת הכתיבה, והקהל הלך שבי.
כשראיתי את קטורזה וכהן מנסים להדביק את דגל ברזיל על הטלוויזיה נפלתי מצחוק ")לא
דווקא במקומות האלו ארז טל לא היה נוכח. אני מרגיש די אידיוט לבקר את מי שניסח עבורי מהו הומור ישראלי חדש. אז, בימי הרדיו, הוא היה אניגמטי, כמעט הזיית צהריים, אבל הפעיל את בלוטות הצחוק.
ארז של היום הוא מוצר מלוטש, כמעט סינתטי. מחושב מדי, מודע לכל עפעוף באולפן ומתנהל בזהירות רבתי. נראה שהוא חושש ליפול שוב בפריים טיים (למרות שנפילה, והטלטול שבעקבותיה, יכולים לעשות גם טוב.( חבר, אתה חסר.
יש לזה מחיר: טל של "מועדון לילה" עצור יותר אפילו מטל של "האח הגדול," מה שהופך אותו לסוג של קריין רצף. אז נכון שכאן הוא משובץ על תקן הגורם המאזן, אבל עדיין - מגאון שכמוהו אני מצפה שיוביל אותנו לאזורי סכנה, למוקשי הקיום של הישראליות חסרת הבושה, לרגע המבעית שבו אתה מבין איפה חי. הוא יודע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם