ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: הרוצח והנרצח

מה ההבדל בין הביוגרפיות החדשות על סטלין וטרוצקי? למה מנקל ולמה אהבה על הרצפה?

לפני עשרות שנים קראתי שני שתי ביוגרפיות היסטוריות שכתב אותו מחבר רב-מוניטין עצמו, יצחק דוייטשר, על שני המנהיגים הגדולים של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. האחד ספר נפלא ממש על טרוצקי, והשני, ספר מרתק פחות, אם כי עדיין מעניין, על סטלין. לא אחת סיפרתי על קטע מצמרר במיוחד מתוך הביוגרפיה ההיא של טרוצקי, שבה מספר דוייטשר על פגישתם הראשונה המקרית של סטלין וטרוצקי, כשעדיין לא הכירו בכלל, וסטלין בסך הכל נכנס לרגע לחדר המפלגתי שבו היה טרוצקי, והכין לעצמו כוס תה מתוך מיחם.

- מנחם בן עם תובנות השבוע החולף

ולמרות שזה כל מה שהיה, התעורר בטורצקי סוג של פחד משתק מן האיש הצעיר הזה, שבסך הכל הכין לעצמו תה. עשרות שנים אחר כך התבהר הפחד הסתום ההוא: סטלין רצח כזכור את טרוצקי במקסיקו באמצעות מתנקש ששלח לביתו.

עכשיו מונחות לפניי שוב שתי ביוגרפיות חדשות ומרתקות - אחת יותר, אחת פחות - על אותם אנשים עצמם: האחת על  סטלין שכתב סיימון סבאג מונטיפיורי ("סטאלין הצעיר", מאנגלית: מנשה הראל, הוצאת דביר) והאחת על טרוצקי שכתב ברטרנד פטנוד ("טרוצקי - נפילתו, גלותו וחיסולו של מהפכן" - מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת כתר), והנה שוב, כמו במקרה דוייטשר, הביוגרפיה על טרוצקי היא הרבה יותר מסעירה ומהפנטת מהביוגרפיה על סטלין.

לכאורה, היה צריך להיות ההיפך: הרי סטלין היה "שמש העמים", הדיקטטור הנורא שהביא למותם של עשרות מיליונים וניצח את היטלר, ואילו טרוצקי היה אחרי הכל רק מנהיג פוליטי-אידיאולוגי שהובס, נואם מחשמל, שנמלט על נפשו ונרצח. ובכל זאת, עובדה, הספר על טרוצקי, מעורר הרבה יותר. 

האם זה בגלל שמונטיפיורי, מחבר הביוגרפיה (המעניינת מאוד עדיין) על סטלין, מדגיש מדי, למשל, את יחסיו של סטלין עם נשים (על פי מונטיפיורי, ניהל סטלין, "חביב הנשים", רומנים עם נשים מכל המעמדות והגילים) באופן שנראה קצת רכלני מדי ושטוח מדי? או שאולי באמת, כפי שגרס טרוצקי, סטלין כשלעצמו - למרות כל המיליונים שרצח - היה אדם "כה אפרורי ובינוני" וממילא כל מה שקשור בו לא יכול להמריא מדי מבחינה ספרותית?

העובדה היא שמונטיפיורי מציב כמוטו לחלק הראשון בביוגרפיה על סטלין שיר רגשני וילדותי שכתב סטלין ("השושן נעור משנתו/ מרכין ראש למשב הרוח") - כמין הנגדה פשטנית לרצחנותו המאוחרת של סטלין - ואף טוען שסטלין זכה להערכה כמשורר. הביוגרף לא מבין

כנראה שסטלין היה משורר גרוע.

טרוצקי, לעומת זאת, כריזמטי בכל מה שמצוטט מפיו. החשמל שלו עדיין עובר אל הקורא. יותר משבעים שנה אחרי שנרצח באמצעות גרזן קרח, אנחנו קוראים כל מה שיצא מפיו של המהפכן היהודי האינטלקטואלי והרצחני הזה, ואי אפשר לא להתפעל מן הברק. הנה כמה ציטטות לדוגמא מפי טרוצקי. בכל אחת מהן מונחת איזושהי להבה.

למשל, בתגובה להתקפות הקומוניסטים עליו במקסיקו, ענה:"אין לי כל כוונה להיכנס לוויכוח עם מלחכי הפינכה, כאשר לפני ניצב המאבק עם אדוניהם". או: "כאשר גוררים את הסטליניסטים אל אור השמש, הם לא מפחידים". או: "לנין נהג להתאהב בבני אדם כאשר הם חשפו לפניו צד מסויים בעצמם". כולם ניסוחים רבי עוצמה. אז נכון שטרוצקי לא כתב שירה, אבל הוא היה ללא ספק משורר הרבה יותר טוב מסטלין. אגב, ידעתם על הרומן של טרוצקי עם הציירת פרידה קאלו במקסיקו?

ובכל זאת, שלא יהיה ספק: שתי הביוגרפיות מומלצות מאוד לחופשת הקיץ שלכם, בתנאי שאתם אוהבים מותחנים היסטוריים, שהסוף שלהם כמובן ידוע מראש.

ולעומת זאת, הנה מותחן בדיוני מומלץ: "הכלבים בריגה" של הסופר השוודי הנינג מנקל (משוודית: רות שפירא, הוצאת כינרת). מישהו (ב"טיימס", כמצוטט בכריכה) הגדיר אמנם את מנקל  כ"סופר המתח הטוב בעולם", וזה בהחלט מוגזם בשים לב לסגנונו האיטי והמתון, הלופת את הקורא בנינוחות. הרלן קובן, למשל, הרבה יותר קדחתני וסוחף. אבל משהו בישירות הנבונה והיעילה שבה מגולל מנקל את התעלומה הרצחנית (שמתחילה בשתי גופות שעונו והושלכו לסירת הצלה, שנמצאה בלב ים) הוא כמעט אידיאלי לחופשת הקיץ.

פַּעַם אֶל הָרִצְפָּה/ לְצָרְכֵי אָהֲבָה דְּחוּפָה/ יָרַדְנוּ.

ממש לא צריך להסביר למה מתכוונת שרי בן בנימין, וזה מה שיפה. מתוך שיר שפורסם לראשונה ב"עיתון 77" ב-1998. ספרה: "מקום בו האספרסו קצר", הקיבוץ המאוחד.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה