זהו זה. אלבום השנה: על "דה נשיונל"
הסינגל Sorrow של ההרכב האמריקני דה נשיונל היה כל כך טוב שהוא איים לבלוע את סביבתו. אבל אז הגיע האלבום המלא
"הצער מצא אותי כשהייתי צעיר, הצער המתין, הצער ניצח, אני לא רוצה להתגבר עלייך", שר מאט ברנינג'ר. הדמעות. הצמרמורות. השערות הנעמדות על הידיים. ושוב מהתחלה להאזין לעצום עיניים ולרעוד.
אפשר היה לחשוד ש-Sorrow יעמוד כמשקולת כבדה לרגלי האלבום השלם של דה נשיונל. שיר בסדר גודל כזה לא מגיע לעולם לעתים קרובות וכשהוא נוחת הוא מייצר רעידת אדמה קטנה כזו שמשכיחה בהכרח את היצירה כולה - כלומר את האלבום השלם שבה הוא ממוקם.
אבל Sorrow לא מצליח לעשות זאת מפני שהשיר המושלם הזה פשוט נושא בתוכו את הדנ"א של האלבום כולו, אלבום מספר חמש של ההרכב האמריקני המעולה. 11 שירים, 42 דקות מצוינות.
דה נשיונל מורכבים משני זוגות אחים תאומים, שזה מעט מוזר, אבל זה לא הדבר היחיד שמוזר בהם. דה נשיונל, בעולם ציני, פחדני, קפיטליסטי עד אימה, מצליחים לשמור כבר עשר שנים על קיום דעתני ויצירתי ובמקביל להתפתחות מוזיקלית מתמדת הם עוסקים בפעילות פוליטית מופגנת ואמיצה.
למען בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ולמען העם הטיבטי הכבוש והמדוכא, נגד כריתת יערות ובעד מזון טבעי וביגוד אורגני. דה נשיונל נמצאים בצד שמאל של המפה הפוליטית, מעורבים מאוד ואכפתיים, מאוד שונים לחלוטין מהרכבי הסקס-סמים-רוקנרול שצמחו בניו יורק שאחרי הסטרוקס כפטריות מורעלות אחרי גשם גרעיני.
תסתכלו עליהם ותראו אותנו. ''דה נשיונל''
יח''צ
האלבום הקודם שלהם ראה אור ב-2007. "המתאגרף" היה בשורה למי שחשב שחלפו עברו מן העולם אלבומים מנומקים שיש להם התחלה, אמצע וסוף וגם עמוד שדרה מוזיקלי ממשי. האלבום החדש High Violet ממשיך בדיוק מהנקודה שבה נחתם קודמו.
הוא מלנכולי, אך לא קודר, הוא עמוק, אך לא חופר. אפשר לראות את האלבום כאסופת שירים סיפוריים שכותב גבר צעיר שמתבגר והוא כבר לא בחור צעיר, אך גם לא גבר מיושב, איפשהו בזמן ביניים של גיל שלושים ומשהו, עם מבט לאחור וסקירה של ההישגים, הכישלונות והאכזבות.
מאט ברנינג'ר, סולן הלהקה, סיפר שהם התחילו לעשות אלבום פופ מענג ורווי אושר אבל הם לא הצליחו להישאר באופוריה הזאת יותר מדי זמן. לפי ברנינג'ר זה אלבום שאפשר לרקוד אותו אבל הוא לא אלבום שמח.
לא בטוח שאפשר לרקוד את העצב הדק והמטפטף הזה, אבל היופי
שלו מכשף. קולו של ברנינג'ר הוא משהו בין מרק לאנגן לבין ניק קייב וההפקה המוזיקלית היא מעין ערבוב בין ג'וי דיויז'ן לבין ברוס ספרינגסטין.
הקהל אהב את זה. עובדה. 50 אלף עותקים נמכרו מהאלבום בשבוע הראשון לצאתו מה שהכניס את דה נשיונל למקום השלישי במצעד המכירות האמריקני.
בגיל 35, פלוס מינוס, דה נשיונל מתגעגעים למה שהיה, לעלומים, לזוהר הנעורים, לתקופה שבה הם היו הבטחות לוהטות. השירים באלבום החדש כמו שזורים זה בזה כמחרוזת פנינים על חוט שקוף שכמו הוקלטו במצב תודעה סהרורי עד מלנכולי, באווירה של בדידות עירונית עם תחושת חרדה מהעתיד, חוסר תקשורת עם ההווה והרבה אלכוהול כדי לשחרר את הנפש הכלואה. על עטיפת האלבום יש עבודת אמנות של מארק פוקס. הביטו בה ותראו אותנו. פרחים מצוירים שבורים באור מלאכותי חיוור.
דה נשיונל, High Violet, היי פידליטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם