מסטיק ריבר: על הסרט "לונדון ריבר"
על אף הנושאים הטעונים שבהם הוא מבקש לעסוק "לונדון ריבר" מציע סירופ מתקתק וזייפני של נדנוד מאחד ומתחסד. מזל שהשחקנים יודעים לעבוד
הגיעו הדברים הסוערים לידי כך שהקרנת הבכורה העולמית של הסרט שנערכה בפסטיבל קאן האחרון התקיימה תחת שמירה מתוגברת ביותר של כוחות יס"מ חמושים ועצבניים.
אך הסיפור הזה מתייחס לסרט הטרי "מחוץ לחוק" ואילו בארץ החלו אתמול ההקרנות לקהל של "לונדון ריבר" - הסרט שבושארב יצר שנה לפני המהומה הפוליטית האחרונה. על אף שגם סרט זה עומד בסימן הפוליטיקה ושובל הנזקים שהיא מנחילה לחברה, הרי שהרוח הפייסנית הנושבת ממנו לא תדרבן אף אחד - לא מימין ולא משמאל - לארגן איזושהי מחאה כנגדו. להפך.
"לונדון ריבר" הוא הגשר הנינוח על פני מים סוערים שאירופה יכולה לאחל לעצמה בימי מתיחות אלה שבהם העולם הנוצרי מתייצב בגלוי כנגד המוסלמים, המתוארים בכל כלי תקשורת אפשרי כמי שפולשים לטריטוריות לא להם.
נקודת הזינוק של "לונדון ריבר" היא ב-5 ביולי 2005, היום שבו התפוצצו בלונדון כמה מטעני חבלה שהניחו שליחים של ארגוני אסלאם מיליטנטיים. באי גרנסי, השוכן שאנן במימי תעלת הלמאנש בין אנגליה לצרפת, חיה לה ברנדה בלת'ין, אלמנת מלחמה שבתה היחידה מתגוררת בלונדון. עם שידור החדשות על אודות הפיגועים בלונדון האם המודאגת מרימה טלפון לדירת הבת כדי שתיתן איתותי ארגעה שלילדה לא קרה כלום. אך זו הבת אינה משיבה לאמה.
באותה העת ממש ביער מוריק בצרפת חי לו מהגר אפריקאי תמים, יערן האוחז בדבקות בתורתו של מוחמד. זה עתה הוא קיבל טלפון מאשתו בנפרד שנותרה באפריקה. היא מודאגת. בנם המשותף שעקר ללונדון כמה שנים קודם לכן אינו משיב לקריאותיה הטלפוניות. האם מבקשת מבעלה בנפרד שיעשה מאמץ יטוס לבירת בריטניה ויתור אחר בנו שאותו לא ראה כבר עשרים שנה בערך.
והנה כי כן אם מודאגת ואב מוטרד עושים דרכם לונדונה. כמה מפתיע הוא לגלות שהבת שנעלמה והבן שאינו משיב לקריאות אמו כוננו ביניהם קשרים אמיצים. הם אפילו מתגוררים באותה דירה. הם אפילו התפללו באותו מסגד. רגע, רגע, מתרעמת אמא בלת'ין, הבת שלי במסגד? לא יכול להיות.
האימאם בשכונת העוני הלונדונית שבה התגוררו הבת וחברה לחיים דווקא שולף מתיקו תמונות המוכיחות שאותה אישה צעירה, נוצרייה מלידה, למדה על בוריין את התפילות האסלאמיות ואף השתלמה בלימוד השפה הערבית. והכול כמובן עד אותו יום מר שבו התפוצצו הפצצות בכרך הגדול.
מטולטלים בין ייאוש גמור לשביבי תקוות ורודות, נעים האם והאב בחוצות לונדון שהופכת לחשדנית כלפי שחורים ערבים ומוסלמים. החרדה הקיצונית שלה שותפים השניים המייצגים בבירור הפכים גמורים בחברה האירופית מקרבת אותם זה לזה וכך גם הנחמות הזעירות שהשניים מלקטים תוך שיחות עם שוטרים, שכנים וחברים של הבת והבן שאבדו עקבותיהם.
בושארב אינו מתכוון לכונן ב"לונדון ריבר" סרט חיפושים מותח. מטרתו צנועה בהרבה: הוא שואף לחדש את ימי הקולנוע ששם דגש על האנושי, המשותף, המאחד והמנחם. שום רוע אינו נוכח בסרטו ואפילו אותה רתיעה, אולי אפילו גזענות סמויה, שמלווה את האם לבנת העור בשיח שלה עם האב שחור העור מתפוגגת בקצב מחושב ככל שמתקדמות דקות הסרט והשניים משילים מעליהם את חומות ההגנה וההתנכרות לטובת מופע כן של הורות דאגנית ושמירה על זיק הערבות ההדדית שאמור לאפיין, אינשאללה, את קהילת בני האדם.
"לונדון ריבר" הוא הסרט הראשון של בושארב המוקרן בבתי הקולנוע בישראל. עד כה ביים קולנוען זה, שנולד בפריז להורים שהיגרו מאלג'יריה לצרפת, חמישה סרטים ארוכים משלו וכמו כן הפיק לבמאי המצוין ברונו דומון את כל סרטיו. סרטו הנודע ביותר של בושארב, "ימים של תהילה" המשודר מעת לעת בערוצי הכבלים בארץ, זיכה אותו לפני ארבע שנים בכמה פרסים בפסטיבל קאן.
בין ייאוש גמור לשביבי תקוות ורודות. ''לונדון ריבר''
יח''צ
פועל יוצא מהאווירה המעט מיסיונרית, קצת צדקנית ומאוד תמימה הוא שילובן ב"לונדון ריבר" של סצנות רבות המתחוללות בכנסיות פרוטסטנטיות, בקתדרלה קתולית, במסגד וגם בבתי קברות. הבריחה אל הדת הופכת אצל בושארב לנתון ראשוני די מכעיס, יש לומר.
זאת במקום לנסח כתב אשמה פוליטי כנגד יסודות הטירוף ההדדי המשותפים לדתות המונותאיסטיות באשר הן. זהו נדנוד חסוד למדי מהסוג המאפיין מבצעים בעל גוון תקשורתי דביק בנוסח צו פיוס מתוצרת הארץ או דומים לו שבוודאי מפרנסים ארגונים מקבילים בארצות אחרות.
מי שמצליח להתרומם מעל לסירופ המתקתק והזייפני הזה הם השחקנים המגלמים את שתי הדמויות המרכזיות ב"לונדון ריבר". היא ברנדה בלת'ין; הוא סוטיגווי קויאטה. מאז חגגה את כניסתה המפוארת להיכל הפילמאי בזכות התפקיד הראשי שגילמה ב"סודות ושקרים" של מייק לי, בלת'ין משתייכת לצמרת השחקנים הבריטיים.
פניה המחוספסים וההליכות העממיות שלה העומדים בסתירה למושגי הכוכב/ת הקולנועי מאפשרים לה לעצב את דמות האם האפרורית באופן בלתי אמצעי וללא הישענות על הטריקים מהזן הווירטואוזי המאפיינת לעתים מזומנות את השחקנים הבריטיים.
הפגישה עם קויאטה, שתפקידו בסרט זה הניב אשתקד את פרס המשחק
בפסטיבל ברלין, היא מסעירה באמת. קויאטה, שרבים רואים בו בכיר שחקני אפריקה, מציג פה גישה שונה לגמרי, ספיריטואלית במידה רבה, למושג ההופעה מול מצלמה.
בנוכחות אוורירית כמעט ההופכת את עצם ההתנהלות שלו - הליכה, תנועות ידיים, דיבור - לסוג של שחייה צורנית מסוגננת, טווה קויאטה באטיות סבלנית את דמותו של האב המודאג הנאלץ להיאבק לא רק בחרדות לגורל בנו אלא גם בהתנכרות האירופית לעצם נוכחותו הלא-ממש-נסבלת בבירת בריטניה.
קויאטה, דמות מכוננת בתיאטרון, במחול ובחיי התרבות באפריקה, מוכר לעולם המערבי בעיקר מעבודתו המשותפת במשך עשרים שנה עם המאסטר הבריטי פיטר ברוק שאליו התוודע בסוף שנות ה-80 בהפקה הגרנדיוזית של "מהאבהרטה"; תחילה כפרויקט בימתי ולאחר מכן כעיבודים לטלוויזיה ולקולנוע.
אפשר היה לראות את קויאטה ב"השמים מגינים מעל", סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י עם ג'ון מלקוביץ' ודברה ווינגר, ואפילו באחד הפרויקטים של עמוס גיתאי ("הגולם רוח הגלות") הוא השתלב. ב-2001 ליהק בושארב את קויאטה לתפקיד הראשי בסרטו "סנגל הקטנה" ולפני שנה הוא שב אליו ב"לונדון ריבר". עד כאן החדשות הטובות. החדשות הגרועות הן שלפני עשרה שבועות קויאטה הלך לעולמו והוא בן 74.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם