ראשי » רייטינג » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

לא, תודה: ביקורת על "Thank Me Later"

הבילד אפ המטורף שתעשיית ההיפ הופ עשתה לדרייק לא קשור בכלום לאלבום הבכורה הבינוני שלו "Thank Me Later". אייל רוב התאכזב

יותר מדי אנשים רוצים לגרום לכם להאמין ש-”Thank Me Later “ הוא האלבום החשוב ביותר בהיפ הופ של 2010. מהנה, מעניין וחמוד ככל שיהיה - הוא לא. הוא עוד אלבום טוב, לרגעים אפילו מאוד, אבל זו בפירוש לא הבשורה ששיר כמו “Forever”, למשל, שם לנו בראש.

דרייק - האיש שהגיע לפסגת הבילבורד, עמד על במת האמי עם אמינם וליל’ וויין ומכר מאות אלפי עותקים עוד לפני שהוציא אלבום - הוא לא סנסציה כמו שמפמפמים לכם. הוא בחור נחמד, חתיך ובגיל הנכון, ובאלבום הזה הוא גם מוכיח שהוא יודע לשיר ולבחור מפיקים, אבל הצרה שלו היא ההצלחה.

הוא לא מפסיק להתייחס אליה בפאסיב אגרסיב: בשיר אחד הוא מתבאס ממנה ומהזמן שהיא גוזלת ממנו ובשיר אחר הוא חוגג כמו מניאק עם הסטיפות כשהוא מוקף ביצ’ס, אבל חושב על ההיא שלא רצתה אותו בתיכון. כן, מרגש.

מה שבאמת מרגש כאן זה הטון של דרייק. במופגן הוא לא הלך על דרך הזהב שמובילה לחדר הווי.איי.פי במועדונים, אלא דווקא על טון מוזיקלי איטי, אפלולי, מהורהר. דרייק נורא רוצה שתחשבו שהוא חשב על הכל - והוא אכן עשה זאת - אבל המחשבות שלו, איך לומר בעדינות, לא הבשילו עדיין. לכל היותר הוא הגיע להארה הטריוויאלית שכסף משנה את התמונה.

איך בכל זאת יוצרים מזה סנסציה? מלבד גורמים מכריעים כמו כישרון, טיימינג ולוק, הצצה ברשימת האורחים יכולה לעזור: קניה ווסט עם שני ביטים לא רעים (בהם אחד השירים הטובים באלבום - “Show Me a Good Time”), אלישיה קיז מביאה הופעה מאופקת ב-”Fireworks” הפותח, ג’יי.זי מתבזבז ומשתעמם ב-”Light Up”, והביט של “40”, שותפו של דרייק לחלום, פגזי.

ליל’ וויין, האיש שסומך על דרייק שישאיר אותו בתודעה בזמן שהוא

עצמו במאסר, לא מביא איתו משהו שעוד לא שמענו ממנו בשיר המשותף שלהם, וכנ”ל לגבי ניקי מינאז’ הסקסית. טימבלנד, מצדו, מביא עוד ביט סתמי שלא מתרומם, ויאנג ג’יזי - אידיוט עם קבלות - מוכיח שוב שהוא אכן כזה בשיר איום ונורא (“Unforgettable”).

בכלל, המנונים שייחרתו בזיכרון כמו “Forever” אין פה. לא נורא. הילד מוצלח, הוא רק בן 23 ולא נראה שהוא הולך לשום מקום פרט לאולפן, כדי להביא עוד אחד.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...