קו המשווה: חיים הבין
הנכונות להודות בחולשותיו מיטיבה עם האוטוביוגרפיה של חיים יבין, ומי יותר אנטישמי: סאראמאגו או דיקנס?
- מנחם בן עם תובנות השבוע
ותוך כך מסופר כמובן כל סיפור הערוץ הראשון בימי התהילה שלו, עם רייטינג של 90 אחוז, וימי העצמאות הגדולים, כשכל בכירי הטלוויזיה (צוקרמן, שילון, ליבני, יבין, קירשנבאום) מגוייסים להגיד אמת, לחשוף את כל נגעי החברה הישראלית, מול לחצים לא מעטים של השלטון - כולל למשל התעלמות מדרישתו של פרס לבטל שידור עם מחבל פלסטיני - וטיפול חסר כל פשרה בגל השחיתויות, מאשר ידלין עד חשבון הדולרים של רבין. בכך קבעה חבורת המופת הזו קני מידה חשובים מאין כמותם לחופש הטלוויזיוני בישראל.
יבין אמנם לא היה מוליך האומץ, אבל על פי טבעו הייקי לא עלה בדעתו לכסות על האמת. כל זה עד שבא הדיקטטור הקטן, יוסף לפיד החביב, כותב ושדרן צבעוני מאוד, כזכור, אבל שתלטן בלתי נסבל, ששרשרת מעשיו הרעים ברשות השידור כללו בין השאר את פיטורי יעקב אגמון ומוטי קירשנבאום וארנון צוקרמן (מנהל הטלוויזיה), וגם (בין השאר) התנגדות לראיון עם עמוס עוז עם הופעת ספרו "באור התכלת העזה". לא ייאמן. אחר כך בא אורי פורת. ימים לא מפוארים, שגם משעמם וקטנוני הרבה יותר לקרוא עליהם. וממילא התחילו כבר שידורי הנסיון של הערוץ השני.
1. היהודי כזוחל ענק. "אוליבר טוויסט", בתרגומם החדש והמעולה של שהם סמית ואמנון כץ (הוצאת מודן) הוא רומן מופת כל-כך תענוגי וכל-כך מכאיב (קראתי אותו נרעד ונסער גם בגרסה המקוצרת בילדותי המוקדמת), עד שאני מוכן לסלוח לצ'רלס דיקנס גם על דמותו של "היהודי", הוא פייגין המפורסם, קריקטורה
2. סאראמאגו על פי מנחם פרי. אדם שאומר כמו שאמר סאראמאגו זצ"ל ש"התנ"ך הוא ספר מיותר" ושמעשי ישראל בשטחים "זהים למעשי הנאצים" הוא אידיוט חסר תקנה, גם אם קיבל את פרס נובל לספרות וגם אם פרי מספר לנו שהוא היה עד מותו "גדול הסופרים החיים". אדם שדיבר כמו סאראמאגו על "אלוהים האכזר, הקנאי והבלתי נסבל, שקיים רק במוחנו", מעיד על עצמו שהיה פשטן מארקסיסטי נחות בסך הכל. אין מה לעשות.
הָלַךְ/ הַהֵלֶּך לָתוּר /מִלִּים לֶחָרוּז./וְהָאָרֶץ הָיְתָה יְתוּר. /וְהַשֶּׁטַח הָיָה פָּרוּז./וְכֻלָּם דִּבְּרוּ בִּכְלָלוֹת/ וּפָרְשׂוּ מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת/ וִדּוּיָם הַקַפְּרִיזִי.
גבי דניאל (הוא פרופ' בנימין הרושובסקי) פרסם בחוברת "מאזניים" באוקטובר 87' שיר תוקפני משעשע על אובדן החרוז וחן החרוז מן השירה. כולם כותבים וידויים קפריזיים, בלי להבין שהעיקר הוא לא לספר לקורא כמה אתה מיואש או מתוחכם אלא לענג אותו, להדביק את הקורא בשמחה (ממש כפי שעושה גבי דניאל עצמו בשיר המחורז והקצבי הזה). "יתור" הוא, אגב, שטח שתרים אותו (וגם משהו מיותר, כמו השירה המשמימה) ו"פרוז" - משום שאין בו חומת חרוז ואפשר ללכת לאיבוד בקלות בתוך שפע המילים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם