שוב מתוח ובועט: ראיון עם יעקב גלעד
אפשר להוציא את יעקב גלעד מהרוקנ'רול. עובדה: בשש השנים האחרונות הוא עובד בכלל בחברת היי-טק. אבל אי אפשר להוציא את הרוקנ'רול מגלעד. גם בגיל 59, אחרי 30 שנה של טיפול פסיכולוגי, הוא מחפש נואשות אחרי שקט נפשי. ומדבר על התנגדותו לאאוטינג פומבי, הסיבה שבגללה לא יהיו לו ילדים, הנתק מעולם המוזיקה ואיך לא: הפרידה מיהודה פוליקר
בתוך בית הקפה הקטן אני מוצא אותו כבר יושב, מכונס בעצמו, עטוף במעיל עור ירוק ומיושן, מתגונן מהרוח הקיצית. מפיק העל והתמלילן בעל הרזומה האינסופי, האיש הידוע בגישתו הקשוחה, נע מולי באי נוחות מסוימת, נראה לחוץ מעט.
הוא בן 59, אבל המבט בעיניו ילדותי, מבויש ומשדר סוג של פגיעות. ימים לא קלים עוברים עליו. אביו, חיים בירנבוים, ניצול שואה בן 86, נפגע קשה לפני כשלושה חודשים בתאונת פגע וברח אכזרית באזור מגוריו בהרצליה.
מאותו רגע התהפכו חייו של גלעד והוא מתרוצץ בלי הפסקה בין עבודתו כיועץ לענייני תוכן ושיווק בחברת ההיי-טק Waves לבין בית החולים מאיר שבכפר סבא. "עכשיו, כשאבא שלי כל כך מוגבל, חסר אונים וסובל", הוא אומר, "זה מוציא ממני משאבים של רגש והתגייסות שלא הכרתי בתוכי. פיניתי כמעט כל דבר מהחיים שלי כדי להיות איתו, להקל על סבלו ולעזור לו להחלים. אני כמעט לא פוגש אנשים, אני בקשר טלפוני עם חברים, אבל כמעט אין חיים. בשלושת החודשים האחרונים השתנו חיי, יש עבודה ויש בית חולים עם אבא. וזהו".
המשפחתיות האינטנסיבית הזאת לא מוכרת לגלעד, המתגורר בתל אביב עם שלושת חתוליו: "נזק", "צ'ופצ'יקית" ו"הקטנה". מדובר בסבב חדש של חתולים שהחליפו את הקודמים אשר נספו בשרפה שפרצה בביתו הקודם לפני כ-12 שנה וכילתה את כל תכולתו.
ילדים אין לו, גם לא יהיו. "פעם לא חשבתי על זה מי יודע מה. כאילו, השתעשעתי ברעיון. אין לי חרטה על זה שלא עשיתי ילד", הוא אומר. "קשה לי לדמיין את עצמי כאבא לילדים. ממקום מפוחד, לא ממקום של לא יכול. זה נראה לי תפקיד מפחיד. גודל האחריות על חייו של יצור שבא לעולם מיומו הראשון גדול עליי. היו לי תקופות בחיים שזה היה האישיו, שהיו התקרבויות כאלה ואחרות לנושא והנושא עמד על הפרק, אבל קיבלתי רגליים קרות, מפחד. מגודל האחריות".
החשש הזה, מפני לקיחת אחריות, נעלם לחלוטין בפן המקצועי של גלעד. האיש שהיה אחראי ישיר לקריירות מפוארות של מוזיקאים כמו יהודית רביץ ויהודה פוליקר, ניהל מוזיקלית אמנים בכירים כמו ריטה, גלי עטרי ומשינה וכתב פזמונים לכל זמר חשוב בישראל. אבל בשנים האחרונות, עושה רושם שגלעד הוריד פרופיל בצורה משמעותית. לפחות בתחום המוזיקה.
"אני לא רואה בזה שום דבר רע", הוא טוען. "אין לי מה להגיד על זה. אני לא מתעסק בזה. זה לא חסר לי. אני לא מתעסק ב'וואי, מה יהיה? אני צריך להפגין נוכחות', זה לא חשוב לי. בכלל לא. אני תמיד גאה להוציא משהו חדש, כשהוא ערכי, ואם הוא לא, אני לא אוציא אותו. לא חסר לי טקסטים במגרות. אני לא אוהב לדבר על דברים היפותטיים שיקרו בעתיד. על כל תסריט שלא נתסרט עכשיו, יש תסריט אחר, אז למה להתחייב ולדבר. זה לא משהו שחשוב עכשיו בעולם ובארץ, אם אני אוציא טקסטים חדשים או לא".
פעם היה קשה לתפוס שעה ברדיו בלי שיר שכתבת. אתה לא מתגעגע?
"אולי בפעמים הראשונות זה היה כיף ונח מד. אבל כמה פעמים אתה יכול לחוות את זה כאורגזמה? מה עוד שאני תמיד התעסקתי במכלול של יצירה, חלק מהפקה וחלק מעבודה עם אמן, ולא רק כתיבה. כי זה מה שמשך אותי ממילא".
אתה מנסה ליזום היום עבודות בתחום המוזיקה?
"ממש לא. ואף פעם גם לא יזמתי או תכננתי כלום. לא תכננתי בכלל לכתוב שירים לאמנים עד שפגשתי את יהודית וקורין (פגישה מקרית בקו 5 באמצע שנות ה-70 הובילה את גלעד לעבודה צמודה עם יהודית רביץ כמנהל אישי וכותב, ובעצם הובילה אותו לקריירה מוזיקלית ענפה בת 30 שנה - י"ו). עד שזה קרה, לא בניתי על זה, לא רצתי אחרי אנשים וביקשתי שייקחו שירים שלי, או שייקחו אותי לעבודה. הכול איכשהו התגלגל אליי".
גם העבודה עם יהודה פוליקר?
"לגמרי, לגמרי. הכול. זו הייתה פנייה אליי, לא קרה שום דבר שאני יזמתי. אני אי? שית לא יזמתי כלום בחיים שלי לגבי עצמי, ולגבי איך שהחיים התגלגלו. לא ממש הת? פרנסתי ממוזיקה בהתחלה, כי להתפרנס ממוזיקה לוקח הרבה זמן".
נכון להיום, גלעד מתפרנס ממקור אחר לגמרי: חברת היי-טק. לא מדובר בהסבה מקצועית קיצונית כמו שהיא נשמעת. גלעד מועסק במחלקת השיווק של Waves, חברה בינלאומית שיושבת גם בישראל, ומפתחת כלים דיגיטליים למוזיקאים בכל העולם.
"אני האיש שאחראי על הקשרים עם האמנים ומעורב בייעוץ תוכן למחלקת השיווק", הוא מסביר. "אני לא מתעסק בטכנולוגיה, את זה עושים הגאונים של החברה שאני מעריץ. אני כבר שש שנים בחברה. מאוד מעניין לי, כיף. אני מתעל את כל הידע שצברתי בתחום המוזיקה למטרות שהן שיווקיות ותוכניות. בחיים לא חלמתי שאני אזכה לקבל כזו מתנה בגיל 50 ומשהו".
אם מחר יגיע אליך כישרון בסדר גודל של יהודה פוליקר או יהודית רביץ בתחילת דרכם, ואתה יודע שאתה יכול להפוך אותו למשהו ענקי, תעזוב את המשרה המפנקת בהיי-טק ותתמסר לאמן?
"משרה מפנקת זו לא הגדרה, בכל מקרה אני לא יכול לענות על זה. אין לי מושג. אני נורא לא טוב בלענות על דברים שלא קורים. אבל אם והיה, ואם יקרה משהו כזה, ודאי שהוא לא יקרה בקונסטלציה של איך שעבדתי בעבר. לאור ניסיון העבר עם אמנים, אם הייתי חוזר לעבודה כזו, אז רק בקונסטלציה שונה. בכל מקרה, מהמקום שבו אני נמצא כרגע, אפילו המחשבה ההיפותטית על אפשרות כזו לא נראית מציאותית".
כשגלעד מדבר על "קונסטלציה שונה", קשה שלא לחשוב על מערכת היחסים שלו ושל יהודה פוליקר. 28 שנה הם עבדו יחד, מאז ימי בנזין ועד לפרידה המדוברת ביניהם לפני כשנתיים. בתודעה הציבורית הם נחרתו כשותפים מיתולוגיים, בייחוד הודות לאלבום המופת "אפר ואבק". גלעד כתב והפיק מוזיקלית את מרבית השירים בקריירת הסולו של פוליקר. אבל פרט לעבודה האמנותית, הוא תפקד במקביל כמנהל אישי לכל דבר.
שילוב בעייתי על פניו, שאין לו אח ורע בישראל, וכזה שלא פלא שהסתיים לבסוף בטונים
גורם בכיר בעולם המוזיקה, המכיר את השניים היטב, טוען שהדבר רחוק מאוד מהמציאות. גלעד, בכל מקרה, גזר על עצמו שתיקה רועמת בנושא. יהודה פוליקר אמר בחודש שעבר בריאיון לרדיו לב המדינה: "אם יעקב גלעד יביא לי טקסט אני אהיה המאושר באדם", ו-"יעקב אמור היה לכתוב לי לאלבום האחרון וזה לא קרה".
זה נכון?
"זה לא נכון. מה שנכון הוא שכתבנו ויצרנו, היינו באמצע עשייה של תקליט. רבנו והעבודה נקטעה. הריב קטע את העבודה בזמן שהיינו בעיצומה. הרי היה אז כבר את הסינגל 'שלושה ימים' בחוץ".
מה גרם לך וליהודה להפסיק לעבוד יחד?
"הקשר נפסק", גלעד ממלמל מתחת לזקנו, מדליק סיגריה נוספת, שמשתרבבת מתחת לזיפים הבהירים והנצחיים- נסוג אחורה עם הכיסא, מתנועע באי נוחות מסוימת. הוא לא יוסיף מילה בנושא. רק יספר שהוא נהנה מהזמן הפנוי שמלווה את חייו החדשים, לאחר שהפסיק לנהל את פוליקר והוריד את מינון כתיבת והפקת השירים לאחרים (תהליך שראה תמיד כ"מייסר", או לפחות כ"לא כיפי במיוחד", אבל גם "ריתק אותי"). פתאום יש לו זמן לראות סרט בכיף והרבה יותר פנאי לענייניו האישיים, שפעם נדחקו לפינה.
נושא אחד נמצא תמיד במרכז ההוויה של גלעד, וזה עניין הזהות המינית. גלעד יצא מהארון בעשור הרביעי לחייו, אבל הקפיד לא להיות נושא דגל של תנועה כלשהי, ואף לא היסס להתעמת עם אנשי מפתח בקהילה ההומו-לסבית.
"יצאתי מהארון ברגע שסיפרתי לאמא שלי, זה היה כשהייתי בן 20, או משהו כזה", הוא משחזר, "ומאז אני לא זוכר את עצמי באיזשהו ארון. לא הסתרתי את זה אף פעם, אבל תמיד אתה צריך לצאת מהארון מחדש, בפני מי שלא יודע. ועד היום יש אנשים שאני צריך להגיד להם 'הלו, אני לא סטרייט'".
זה היה תהליך קשה?
"ממש לא. התברכתי בהורים נפלאים עם קבלה. לא הייתה לי אף פעם בעיה עם 'ארון', לשמחתי . אני יכול להבין ולקבל את זה אצל אחרים, אבל אני מעולם לא טרחתי להסתתר".
אז למה יצאת באופן פומבי מהארון, רק שנים אחרי?
"היציאה הפומבית מהארון הייתה לכבוד אירוע הגאווה הראשון בירושלים, שניהלתי אמנותית. אבל אני חי את החיים הזוגיים שלי מגיל 20 באופן חופשי. תמיד ידעתי שאני לא סטרייט, אבל היו שנים שהתלבטתי איך אני רוצה לחיות, עם מי אני רוצה לחיות. היו לי גם חברות, יש לי גם משיכה לנשים".
אמרת בעבר שאתה "נמשך נפשית ופיזית" לנשים ויותר "רגשית" לגברים. תסביר.
"אני חושב שיש כמה זהויות לכל אחד מאיתנו, והן באות על פני כמה סקאלות - פיזית, רגשית ונפשית. כל אחד ממוקם על כל סקאלה במקום אחר. בוא נגיד שבסקאלה הרגשית אני יודע את מקומי, אני יודע מי אני. ושם אני יודע שאני יכול להתאהב בגבר, ולא באישה. ברמה הפיזית אני נמשך לשניהם וזה לא מספיק. כי לחוויה הפיזית אין כמעט משמעות, אם אין ממד רגשי מתישהו. הייתה תקופה שזה בלבל אותי, קראתי, חקרתי, בדקתי, הייתי בטיפול, עברתי חוויות בחיים, ולקח לי זמן להבין איך אני צריך להתנהל בחיים".
ומה הבנת?
"אני חושב שהמיעוט האמיתי בעולם הם דווקא אלה שנמצאים במאה אחוז על פני כל הסקאלות. כלומר מאה אחוז סטרייט, או מאה אחוז גיי. הם מיעוט. אני חושב שרוב האנשים נמצאים במצבים נזילים. אני מכיר סטרייטים, שהם מספיק בוגרים ושלמים עם עצמם כדי להודות בחלק שנמשך לגברים והם עדיין סטרייטים, אפילו אם הם התנסו מינית עם גברים. באותה מידה, למרות ההתנסויות שהיו לי עם נשים, שהיו נפלאות ברובן, לא חשבתי שאני סטרייט".
לאחר הפיגוע בברנוער, הבמאי איתן פוקס עשה אאוטינג לשלושה אמנים בולטים במאמר ב"הארץ". בעבר , התנגדת בתוקף לעניין האאוטינג. מה דעתך עליו כיום?
"אאוטינג הוא תופעה שמקובלת עליי רק במקרה שמישהו עושה נזק ישיר לקהילה. רק אז יש את כל הסיבות לעשות לו אאוטינג. מי שלא גורם נזק בזדון לקהילה, צריך לתת לו את הקצב שלו. אי אפשר לדחוק ואי אפשר להאיץ, ולא משנה אם הוא אדם פרטי או ציבורי. לכל אדם יש נפש מורכבת מפחדים, חרדות, שיוכים ומיליון סיבות כאלה ואחרות שיכולות לגרום לו להתקדם בקצב כזה או אחר.
אף אחד מבחוץ לא יכול לשפוט אותו או להחליט בשביל מישהו אחר מתי, איך ומה. אם זה נעשה למישהו שלא עשה שום דבר רע אז זה מעשה בריוני. אם יש מישהו שמזיק, או עושה משהו בזדון, לדוגמה - חבר כנסת שהוא גיי בארון ומציע הצעת חוק הומופובית, או מצביע בעד הצעת חוק שפוגעת בקהילה - אני חושב שמגיע לו שיוציאו אותו מהארון".
גלעד נשמע מפוכח מאוד, רווי בתובנות. אבל אחרי כל השנים, הטיפולים הנפשיים, הטראומות וההתאוששויות, הוא עדיין לא שקט, לא מרוצה ולא מספיק מפויס עם עצמו.
יותר מ-30 שנה שאתה בטיפול פסיכולוגי. זה המון.
"אני תמיד אהיה בטיפול וזה רק במטרה אחת: להרגיע את הכאוס, את החרדות, את הפחדים ואת הרעשים. זה עוזר לי למרכז את עצמי, זה עוזר לי לא ללכת באיבוד בתוך כל הכאוס הזה. ופחות להאמין לרעיון שצל הרים הוא ההרים עצמם".
מה היית מאחל לעצמך?
"אני מאחל לעצמי כל חיי את אותו דבר: רגיעה".
זה הכול?
"כן, זה הדבר שהכי חשוב לי כל החיים. מאז שאני מכיר את עצמי, כאדם בוגר, אני נלחם על הרגיעה שלי. כי לא רגוע אצלי. בפנים לא רגוע. אני רוצה, אני מחפש את המשהו הזה שיהיה מרגיע, שהוא. . . אני מרגיש שתמיד מתקיים בתוכי איזשהו כאוס, רעשים. גם בתוכי וגם סביבי. זה תמיד מייצר כל מיני פחדים וחרדות, שבטח יש להם קשר להורים שלי שעברו את השואה. אני נמצא בטיפול מאז גיל 27 ועד היום".
גלעד משתתק, נשען על הכיסא, מדליק סיגריה אחרונה ופוצח לפתע במונולוג סיום: "יש משברים שיכולים להפיל את הבן אדם, למחוק את הבן אדם. אבל אני יכול באותה מידה להיגרר וללכת לאיבוד מהכאוס. לא רק להיות מונע ממנו. הוא יכול להוביל אותי לתהומות. למרות שעם השנים למדתי גם לדעת להימנע מכל מיני דברים ופחות לבחור בחירות לא נכונות, שהובילו אותי בסופו של דבר בעבר לפי תהום. בדיעבד, אני לא יכול להצטער על כלום. היו חלקים טובים וחלקים פחות טובים. אני לא חושב שמישהו מאיתנו היה יכול להוביל את עצמו למקום שכולו דיסנילנד. אני גם לא חושב שזה כזה כיף לחיות בדיסנילנד. אני לא מתחרט על שום דבר, אלה החיים שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם