ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

השחקן מת וצחוק: על ההצגה "מר קולפרט"

"מר קולפרט" מציגה על הבמה רצח, התעללות, שתן, קיא ודם. מה שלא מונע מהקהל להתפוצץ מצחוק. שרית פוקס הזדעזעה, התקוממה ובכל זאת ממליצה לכם לנסות

ביציאה מ"מר קולפרט" בתיאטרון תמונע הייתי בשלה לרצוח. נדמה לי שאם המחזאי הגרמני דויד גיסלמן היה נוכח, יכולתי לשסע אותו לגזרים. ההצגה תפעלה אותי בשיא העוצמה. מבחינתי, הייתי עדה לרציחות איומות על רקע צחוק היסטרי.

זו לא הפעם הראשונה שבה צפיתי בהצגה שבה מתבצעת אלימות, אבל אני לא זוכרת התעללויות, עינויים, רציחות, סאדיזם והתעלסות בתוך חגיגת המוות המגרה את הדמויות, שהסיבה הדרמתית לקיומם היא: שיעמום הגיבורים.

לא, אין צורך להתאמץ כדי להגיע לתובנת השיממון שמביא זוג אחד (היא מזכירה והוא חוקר תורת הכאוס) להזמין זוג אחר (היא מזכירה והוא קבלן) לערב של משחקי מוות. אחד הגיבורים מתלונן על שיממון שגרת החיים שהביא לחיסול קולפרט. ככה, כדי שהכול יהיה ברור. שהזוג המסודר בחיים מחפש ריגוש.
 
המחזה לא מעלה לבמה את אפיוני השיעמום, כמו למשל שמחפשי הריגוש אינם חשים רגש, כדי שניכנס קצת לתוך תודעת הדמויות. כדי שנעקוב אחרי צמיחת דחפי הרצח. לא. התאווה לרגש את עצמם דרך התעללות, תוך השפרצת דם ושתן וקיא (אחת הדמויות משתינה על הגוויות. נכון השחקנים משתמשים בשקיות ניילון גלויות של שתן ודם שהם מפוצצים בידיהם ליצור מעט ריחוק אסתטי אבל כל זה אובד באלימות ריאליסטית).

אי שם על הבמה מסתתרת גופה של פקיד עלוב מהמשרד שבו עובדות האורחת והמארחת. למעשה, המארחת שרה ובן זוגה ראלף מזמינים את אדית מאותו משרד ובן זוגה באסטיאן. הם מכינים להם הפתעה שאמורה להתפתח למשחק בלהות. המארחים מגלים לאורחים שרצחו את מר קולפרט וטמנו את הגוויה בתוך ארגז ענקי הניצב במרכז הבמה.

המארחים מצפים להתפלצותם של האורחים, למתח הנובע מהחבאת מפתח התיבה מפניהם ומי יודע מה עוד. ואכן המשחק מתפתח באופן לא צפוי, אנחנו הרי בתורת הכאוס ושליח הפיצה המבועת נכנס גם הוא לעיסת ההתעללות.

"איך את מרגישה?", שואל המארח את האורחת שרוצחת את בעלה. "נורמלי", היא עונה. "נורמלי", כדי שנדע שרצח כבר אינו מעניק תחושה של סטייה מנורמה בחברתנו האלימה, מוחלשת העכבות. קשה לקרוא לזה גילוי או הארה. הדברים ידועים.

בסוף האירועים אלה שנשארים חיים, גבר ושתי נשים, מתפשטים לחלוטין, מוכנים כנראה לאורגיה (אני מניחה שגיסלמן לא התכוון ליצור דימוי של אדם עירום מקליפות התרבות. אני מתקשה לתת לו את הקרדיט הזה).

האירוע הוא בעצם קומדיית מצבים שחורה, מתוזמרת ומשוחקת באופן מדויק (ודיוק הביצוע מקומם כמעט נוכח הסאדיזם על הבמה) וכולם נורא נהנים. השחקנים משתעשעים בפנטזיה האפלה שמקננת בכולנו ויונקים בשקיקה את צחוקי הקהל, והקהל, בייחוד הצעירים מגיל 40, משתולל מצחוק. 

גם אני צחקתי בשלב הראשון מהעיצוב הקריקטורי של הדמויות (כיוצרי טיפוסים מוקצנים השחקנים טובים ) - התפרצויות הזעם של המניאק חולה הסכרת, הפתיינות השטנית של המארחת, הגולמניות הארסית של המארח, הנכנעות העלובה (שמתהפכת בסוף) של האורחת, מהמצבים המטורפים ומהטקסט המיתמם. חשבתי שזו אקספוזיציה למשהו נוסף הנוגע לטבע האדם.

כשהתחילו משחקי הסאדיזם להקצין ולעבור לכליאת אדם צועק בתוך ארגז עד שהוא נחנק ומשתתק ושליח הפיצה הקיא מפחד קיא מלאכותי שנראה אמיתי, פלוס השתנה על גוויה ועוד, התחלתי לרתוח כי זה היה כנראה מצחיק על פי הצחוקים.

בכל קהל יש קבוצת צופים תמימים כילדים. אני נמנית עימם. כמה דקות אחרי תחילתה אני נכנסת לסיטואציה תיאטרונית כאילו לא הייתה אשליה. ולכן נבעתתי והתקוממתי. הצוחקים בקהל דמו בעיניי לדמויות במחזה: אנשים בעולם מוצף גירויים שכבר קשה לגרות אותם ורצח, גם אם לא סרט סנאפ ממש, עושה את העבודה. 

במהלך השבוע שלאחר ההצגה לא נרגעתי. אין לי כלום נגד הדגמת יחסי טינופת בליווי פעלולים, אבל הצחוק ההיסטרי של הקהל הטריד אותי. במקרים כאלה של הצפה רגשית חיובית או שלילית בעקבות אירוע אני קוראת לעזרת הקורטקס, החלק החושב של המוח, לבקרת המצב.

קודם כול, אמרתי לעצמי, בדקי את עצמך כדי שלא תישמעי כמו חיים גמזו המיתולוגי שלעג לפינטר בהצגות האלימות הראשונות שלו ולג'ון אורטון ("מארחים את מר סלואן" ) בשנות ה-60 וטען שטינופת יכולה להיות רק תבלין של מחזה ולא העיקר (טענה מגוחכת).

ומה עם טרנטינו? ומה בקשר לתיאטרון הבובות "ג'ודי ופאנץ'" שבו רוצח פאנץ' את התינוק שלו, את אשתו ואחרים? והקהל מאושר.

על כך עניתי לעצמי: סליחה,

התיאטרון של פינטר שתיאר אלימות אנושית ללא מניע הוא תיאטרון פיוטי: הכתיבה, האווירה, הדמויות הלא מגוחכות. מפינטר יוצאים טעוני מחשבה חברתית-פוליטית. לעומת זאת הדיאלוג ב"מר קולפרט" משרת מצבים ברובו ואינו משקף תודעת דמויות. ובאשר לטרנטינו זו כבר אופרה מרהיבה של רצח, בגלל הפיוט העושר האסתטי, המרחבים הקולנועיים. פאנץ' וג'ודי הן בובות, כלומר מטאפורות, ולכן משחררות את יצר האלימות והיעדר המוסר שבנו. בקיצור "מר קולפרט" אינו פואטיקה של איון עצמי שהאדם בן ימינו שוקד עליו. חנוך לוין הוא כן.

באשר לחדשנות, אנחנו מכירים את גל המחזאים הבריטיים שעשו על הבמה דברים קשים ומגעילים (משגלים קניבליזם אונס) בשנות ה-90. אבל הם לא עסקו בבידור. הם היו אופוזיציה בעוד גיסלמן מגרה את הקהל לאשר את המצב הרצחני באמצעות צחוק.

לפחות בהפקה הזאת של במאי ישראלי (מולי שולמן המוכשר ללא קשר לבחירות הבימוי של הטקסט) ודרמטורג גרמני (מתיאוס נוימן). ההפקה מאפשרת לבטא את המשיכה הנקרופילית לנרקב והמתפורר המלווה בתחושת כיף. אגב הצחוק כמדחף האירוע אינו הכרחי במינון כזה על פי המחזה. מצאתי ביוטיוב הפקה צרפתית שעבדה על הפער שבין מהוגנות תרבותית לבין אלימות פורצת בלי הצחקה היסטרית.

ועם כל זה ברור לי שאני מגיבה באופן רגשי גם כי סף הגירוי שלי נמוך ואולי מפני שחבויה בי אלימות שהגיבה לפרובוקציה. מעבר לזה יש לי חשד כמעט מביש שאני לא בשלה וגם לא אהיה בגלגול הזה להצגה מגרמניה על רציחות סאדיסטיות בליווי תעלולים שנורא מצחיקה קהל ישראלי.
 
אבל לא זה מכריע כאן. כןף "מר קולפרט" הוציא אותי מאיזון. אני לא שוללת את ההנאה הגלומה בבלבול כזה וממליצה להתנסות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...