סרוטים: על "מלח ים"
קחו שמות כמו יפתח קליין, ליאור מילר ויעל רייך, תוציאו אותם ממעוז הבליינות התל אביבי שלהם, ותזרקו אותם לשבוע בתופת של ים המלח. תוסיפו במאי חסר פשרות, סקס בג'קוזי, מסיבה אל תוך הלילה שהופכת לסצנה מתוך הסרט, ובסוף תשפכו על הכל אספקה בלתי פוסקת של אלכוהול. קבלו את "מלח ים", סרט ישראלי חדש של הבמאי איתי לב. יהיה חם ומגניב
הצוות לא ממש מודע למה שמחכה לו במהלך השבוע הקרוב, הם רק יודעים שיהיה עוצר יציאות. הם עדיין לא יודעים שימצאו את עצמם ישנים עם עשרה אנשים בחדר, טובעים באלכוהול שמגיע מחסויות, מתחרמנים בג'קוזי ומגלים שצילמו אותם לסרט. זה מה שקורה כשלסרט ישראלי מתוקצבים בממוצע כ-28 עד 23 ימי צילום, אבל ל"מלח ים" היו רק שבעה ימים, כולל השלמות ותיקונים.
שלושה חודשים לפני הנסיעה, ים המלח היה נוכח רק בתחזית מזג האוויר, והבמאי, איתי לב, כמעט ירד מהפסים. הכוכב שלו, ליאור אשכנזי, נעלם. לא עונה לטלפונים, לא חוזר להודעות, שלושה שבועות לפני תחילת הצילומים.
מילא ההיעלמות המסתורית - שמאוחר יותר הוסברה בהתמוטטות נפשית שעבר השחקן באותה תקופה - אבל אשכנזי הוא שהחזיק בידיו את עותק התסריט היחיד עם הערותיו של לב, טקסט חשוב שעד היום לא נודעו עקבותיו.
"בגלל ההיעדרות של אשכנזי, גם אדם הורביץ, שייעדתי לו תפקיד גדול בסרט, החליט לרדת מהסיפור", מספר לב. "שבועיים לפני תחילת הצילומים היו חסרים לי שני שחקנים מרכזיים, ואי אפשר לדחות. זה מה שהכסף אפשר".
בצר לו פנה לב לעומר ברנע, וביקש שימלא את מקומו של אשכנזי. ברנע הסכים. עתה נותרה בעיה נוספת: מי יחליף את הורביץ, שאמור לשחק במאי קולנוע תל אביבי ציני אבל בעל חזון אמנותי מחייב, שמחליט להקרין את סרטו החדש דווקא בים המלח, ועוד לגרור אחריו את כל צוות השחקנים, החברים, האקסיות והחברים של האקסיות לסוף שבוע של סמים, אהבה נואשת, יחסים פרוורטיים, מחלה חסרת רחמים וזיכרונות כואבים. התשובה הייתה מרוחה על המראה.
אבל גם לאחר הליהוק העצמי לב נותר חסר מנוח. רגע לפני הירידה לים המלח, אלוהי האלתור זמזם לו באוזן. "איתי הרים לי טלפון", מספר השחקן זבולון מושיאשווילי (ששי מ"שמש"), "והציע לי לרדת לשבוע צילומים בים המלח ולשחק לצדו בתפקיד של מפיק קולנוע. אמרתי לו: 'בטח שאני אבוא'. הוא אמר לי: 'אבל זה מחר'. אמרתי - שבוע בים המלח, מתאים לי. שנינו לוחמים של קולנוע עצמאי".
עם מושיאשווילי, שפגש לראשונה את הטקסט בדרך לים המלח, הקאדר הושלם וללב לא היה במה להתבייש. בצוות המוביל יש לו את יפתח קליין, ליאת גליק, יעל רייך, ליאור מילר, עומר ברנע, חן יאני וחיזוק בדמות אסף אמדורסקי ומיכל אנסקי, שחקנים שגם סרט ישראלי בתקציב גדול היה שמח לגייס.
קשה לבוא אל המבריזים בטענות. כל צוות השחקנים ואנשי ההפקה של "מלח ים" עבדו בהתנדבות וכמעט ללא חוזים חתומים. ההבטחה היחידה שקיבלו היא שותפות של חמישה אחוזים ברווחים עתידיים של הסרט. ככה זה כשאתה יוצא לדרך עם 10,000 דולר בלבד, התאבדות במונחים של קולנוע ישראלי (מאוחר יותר הסרט זכה להשלמת הפקה בגובה 25 אלף דולר).
אבל לב אף פעם לא המתין לקרנות הקולנוע ולמשקיעים הכבדים כדי להרים את הפרויקטים שלו - קולנוע עצמאי וחסר פשרות, בעל שפה ייחודית ומפתיעה, שהחודש אף קיבל הכרה: ?מלח ים? התקבל לפסטיבל הקולנוע בירושלים ויתחרה על פרס וולג'ין, מול פנתרי הקולנוע הישראלי, בהם דובר קוסושווילי, ניר ברגמן, דורון צברי ודן וולמן.
עורבי הלילה של תל אביב מכירים את החבורה של לב. חברים נאמנים לדרך, שנמנים עם הגרעין הקשה של מאורת "הברקפסט קלאב", מרתף בקצה שדרות רוטשילד שהפך כבר לפני כמה שנים למועדון שכולם מדברים עליו, חלל שמגדיר תקופה, בו מתכנסים מדי שבוע דמויות מרתקות ומרתיעות כאחד.
"אם מנסים למצוא להם פרט משותף, נראה שרוב דיירי ה'ברקפסט' חיים חיים מאתגרים, והאתגר שלהם - בין אם תכליתו היא יצירה, שכחה, בריחה או הרפתקנות - הוא כל חייהם", כתבתי ב-2006, השנה הבלתי נשכחת של המועדון.
לא חסרות חבורות מרתקות בישראל. לא חסרים מובילי לילה תל אביבים. אבל מעטות הפעמים שבהן החבורה מצליחה לתת נראות להווי החיים שלה, תיעוד בעל ערך אמנותי. חבורת "לול" של אורי זוהר ואריק איינשטיין שיקפה את הבוהמה התל אביבית בשנות השישים, עמוס גוטמן צייר את הלילה המסוכן והשביר בשנות השמונים, ואיתי לב מביא את הקול של דור שלא ידע מלחמות.
דור שלא רעב ללחם, אבל גם לא רשם על שמו הצלחות גדולות. נערות זוהר בדימוס שנאבקות להמציא את עצמן מחדש, אנשי לילה נצחיים המתלבטים אם להקים משפחה. למי שנרתע מההשוואה, נזכיר שבזמן אמת גם זוהר וגם גוטמן תויגו כשוליים וחוץ ממסדיים. ההכרה בערך התרבותי שלהם הגיעה רק שנים רבות
"מלח ים" הוא ממש לא אפיזודה חד פעמית וגם לא הרפתקה ניסיונית של סטודנט קולנוע נצחי. הוא הראשון בסדרה של חמישה סרטים, כולם מתרחשים במהלך סוף שבוע אחד, שתקציבם מוגבל ל-50 אלף דולר והם מצולמים במהלך שבעה ימים. הסרט השני ברצף, "צ'ה צ'ה צ'ה", המתרחש בצפת, כבר צולם, והשלישי יופק בסוף השנה האזרחית.
בין לבין הספיק לב ליצור עם יעל רייך את "בעולם אחר אין מילים", סרט דוקומנטרי על אחיה, האמן איילון רייך, שנפגע קשה בראשו בתאונה דרכים ומאז חי בעולם של צבעים ופסלים.
רגע לפני שהבמאי חטף התקף לב והסרט נגנז עוד עוד לפני שצולם פריים אחד, הגיעה ההצעה שהצילה את העסק: עודד רז, מפיק קולנוע צעיר ("פובידליה"), ביקש להתאבד עם לב על הפרויקט. "בנינו תוכנית עסקית שהתאימה למסגרת של סרט דל תקציב", מספר רז, "צוות מצומצם של שחקנים ואנשי צוות ולוקיישנים מרוכזים. ואז קבענו את הקונספט: לנסות להשיג כמה שיותר דברים בחינם.
קבענו מראש שאין דבר כזה הסעות או מוניות. כל השחקנים ואנשי הצוות עבדו בחינם בתמורה לאחוזים מהרווחים. גייסנו מישהי שתתעסק רק בחסויות. פיצחנו כל שורה בתקציב. שבועיים לפני הצילומים החזקתי ביד עשרות חוזי חסויות".
איך הצלחתם לעשות את זה?
"הצגתי בפניהם את צוות השחקנים שלנו, שבו הרבה כוכבים מוכרים. מי שהיה יותר רציני ביקש לראות את התסריט. בסיור לוקיישן הגענו לים המלח ונפגשנו עם מנהל מלון שרתון ים המלח. הוא הסכים להעניק לנו בחינם את כל השהייה, חדרים, סוויטה. הוא רצה לחשוף את המלון בפני השחקנים והצוות וגם לעשות פרסומת למלון. ככה הגענו לחוף 'ביאנקיני' בים המלח. סיפרנו שאנחנו רוצים לצלם שם סצנת מסיבה, והם התגייסו ודאגו ללינה ואוכל. במהלך כל ההפקה לא הוצאנו שקל על אוכל".
אבל יש עוד המון גורמים - רכב, ציוד צילום.
"עם חברת אלדן סגרנו על השכרת רכב בחינם. סגרנו עסקה כמעט בחינם של השכרת ציוד צילום, לא גדול, אבל באיכות מצוינת. הייתה חסרה משאית להוביל את הציוד ואיתי נזכר שיש לו חבר שעובד בחברת שליחויות. הפכנו את אחד מאנשי הצוות לנהג משאית, העמסנו ציוד בשישי והחזרנו את המשאית במוצאי שבת. אפילו הדי.ג'יי הגיע תמורת חסות".
שש שעות לאחר תחילת הצילומים הבין רז שהוא יכול לזרוק את פנקסי הלו"ז לבריכות הבוץ. "איתי מחליף סצנות, משנה זוויות. לא ידענו מה יהיה בעוד חמש דקות. לוקח שחקנים, משנה טקסטים, מוסיף דמויות, מאלתר על הסט. כדי לחסוך זמן הפעלנו שני צוותי צילום.
18 שעות צילום ביום, אף אחד לא חוזר הביתה. כל פעם שצריך ניצבים, זורקים פנימה את הצוות הטכני. זה דבר מטורף שלא קיים בשום סט קולנועי. עבדתי בהפקות סרטים, הכל מתוזמן, עם לו"ז נוקשה, טכני, דידקטי, פרקטי. שעות נוספות זו המילה הכי נוראית. וכאן מי בכלל מסתכל על השעון. הבן אדם הזה, עם הכריזמה שלו, מגנט את כולם".
בלילה כבר היה ברור לכולם שהם חיים בתוך קומונה. רז: "30 שחקנים ואנשי צוות מוקמו בחמישה חדרים. בסוויטה שמנו מזרנים על הרצפה והכנסנו עשרה אנשים לישון יחד. המציאות התערבבה עם הסרט. נכנסנו לסחרור של קולנוע. יש ג'קוזי בסוויטה, ופתאום ברנע מתפשט, ואז איתי מחליט לצלם. התחילו להתפתח חצי רומנים על הסט".
"היה בזה משהו טריפי וקצת חסר אחריות", מספר קליין. "אין לחץ: לא שמו עליך מיליון שקל שאתה צריך להצדיק, אלא חבורה שמכירה אחד את השני והולכת לעשות חיים. צילומים בלי סוף, אני זוכר את עצמי רב עם איתי, אומר לו רוצה לצלם עוד סצנה, יש לי רעיון חדש. הוא דורש את המעורבות הזו מהשחקנים. זה הוציא יצירתיות בלתי רגילה מאנשים, חוויה חד פעמית בלתי נשכחת".
לב ניסה לשבור כל מוסכמה. "אחרי יום צילומים ארוך ההפקה הודיעה שהיא מצ'פרת אותנו במסיבה בסוויטה", נזכר קליין. "נשלחנו להתקלח ולהחליף לבגדים יפים. עלינו לסוויטה, היו בירות, מוזיקה. לאט לאט הגיעו אנשים מהחדרים והתחילה מסיבה. תוך כדי זה התקינו תאורה. ואז איתי ניגש ואומר לי תעשה את הסצנה של המסיבה מהתסריט, אני מצלם.
לא האמנתי לו: בדרך כלל מצלמים מסיבה בלי מוזיקה, כדי לא לדפוק את הסאונד. אתה חצי מבואס, עושה את עצמך רוקד. אסור לך לדבר עם השחקנים בגלל הסאונד. פה אמרו על הזין הסאונד, נפתור את זה אחר כך, קודם כל החוויה. בשתיים בלילה הגיע אמדורסקי, כיוון גיטרה ושר. התחלתי לבכות. זה היה כל כך מרגש, משהו שכשחקן חלמתי עליו כל הזמן. אחרי הצילומים היה קשה לי לחזור לחיים שלי".
ההתחייבויות המסחריות בראו סצנות לא מתוסרטות.
"היה לי הסכם עם משווק אלכוהול שהבקבוק של המשקה שלו נראה כמו קונדום", מספר רז. "הוא ניסה להכניס את הקונדום הזה בכל רגע לפריים ולך תגיד לו שיזוז מפה. כל העולם חסויות, ואתה משלם על זה איפשהו. כל שנייה מוצר של 'אהבה'. ניסינו למכור את השמים".
עוד צרה שנפלה על ההפקה הייתה האלכוהול שזרם חופשי על הסט. "אני אפילו לא מעשן או שותה", מתחלחל רז, שלא מכיר מקרוב את התורים הארוכים בשירותי הברקפסט. "ופתאום אני רואה שיש הרבה אלכוהול מחסויות לאורך כל היום והם שותים גם כשלא כתוב בתסריט. הם עישנו יותר מדי, נהיו מסטולים. צריך שחקן לסצנה, לך תמצא אותו. מצאת אותו והוא באאוט. הרבה פעמים הייתי בתחושה שהדברים נשמטים לנו בין הידיים".
הגרנד פינאלה התרחש במסיבה חוף גדולה ב'ביאנקיני'. "כדי לחסוך בניצבים החלטנו לארגן מסיבה עם חסויות. אמרנו 'יש אלכוהול חינם, תבואו'. חברים של אנשי הצוות הביאו עוד חברים. ככה ירדו עוד עשרות אנשים לים המלח. באמצע המסיבה המקליט שתה יותר מדי והתעלף ליד עמדת הדי.ג'יי. חשבתי לעצור את הסרט, אבל איתי אמר: עכשיו אני הופך לצלם ושינה את הציוות. פתאום אני רואה שמישהו אחר משחק את התפקיד שלו".
לב, בן 40, נולד בכפר סבא. ילד סנדוויץ' בין שלושה אחים. כשהיה בן שש חלה אביו בסרטן, אבל ההורים לא יידעו את הילדים. "אבא עזב את הבית לטיפולים, ולא הסבירו לנו למה. יום אחד הודיעו לנו שהוא נפטר. הילדות הייתה בסמני התאוששות מהטרגדיה הזו".
המוות המשיך לרדוף את המשפחה. דודו הקרוב, שהיה עבורו מעין אח בוגר, נהרג בתאונת דרכים. לב התגייס לנ"מ, יצא לקורס קצינים וחתם קבע. כשהשתחרר, אמא שלו רשמה אותו לחוג לקולנוע וספרות באוניברסיטת תל אביב. הוא התקבל למחזור פורה, שרבים מבוגריו השתלבו בתעשיות הקולנוע, הטלוויזיה והפרסום, כמו רני סער ("עספור"), אסף סודרי ("האסיר"), אילאיל אלכסנדר ("את שאהבה נפשי"), אמיר בן-סירה ("מה זה השטויות האלו").
לב בחר בדרך הלא מתגמלת של קולנוע עצמאי. "סרט הגמר שלי באוניברסיטה היה בן 45 דקות ב-16 מילימטר. כל הצוות היו חברים, אף אחד לא ספר שעות. כסטודנט הייתי במאי של שחקנים שהיו גיבורי הילדות שלי. אצל כולם זיהיתי רעב למשהו אחר, להמציא את עצמם מחדש".
סרטו הראשון, "חמש דקות בהליכה" (2002), פילם נואר קומי מיוחד, סימן אותו כיוצר מבטיח וייחודי. בתקציב אפסי הוא גייס את שרון אלכסנדר, אלון אבוטבול, טל ליפשיץ, נעה תשבי, אדם הורביץ ורע מוכיח.
"אני הבן אדם היחיד בתולדות הקולנוע שאיבדו לו את הנגטיב לסרט. זו חוויה טראומטית, כמו שמישהו קרוב מת. חודש לא יכולתי לייצור קשר עם העולם החיצון. היה לי ביד העתק דיגיטלי בעייתי. אחרי שנים של תביעות זכיתי במאה אלף שקל, אבל הנתבע פשט את הרגל והשופטת הודחה מכס השיפוט".
ההערכה לה זכה כבמאי תורגמה כשהוזמן לביים סרט ילדים בשם "גיבורים קטנים", הפקה בתקציב הגדול פי 20 מ"מלח ים", שזכתה לשבחי הביקורות. "המפיקה אמרה 'השקענו למעלה מ-700 אלף דולר ויצא חרא של סרט'. הרגשתי שבזבזתי כספי ציבור. רק אחרי שהוא זכה בחמישה פסטיבלים בינלאומיים הבנתי שהאינטואיציה שלי נכונה".
הרומן עם המפיקי הגדולים לא נמשך. "אף פעם לא הייתי מישהו שחי את כוחות השוק", הוא מסביר את מלחמת העצמאות שלו. "אני ממציא את החוקים בעצמי. משוואה של 'תיקח מיליון דולר ותעשה סרט' מייצרת תלות באנשים אחרים. האמנות צריכה להיעשות בנקודה של חופש. אם הכסף מגביל אותך, אתה חצי אמן חצי פוליטיקאי. מלחך פנכה. אני לא רוצה להיות מנוהל על ידי זכייניות, קרנות ובעלי ממון. הקולנוע נהפך למפעל מפחיד ביעילות שלו. לפעמים מרוב פחד הבמאי קופא. אני אוהב להסתכל לצדדים, לעשות מהפכות".
איך הופכים את האידאולוגיה היפה הזו לאפשרית?
"כמו בכל מסע טוב, אני מסתכל מי השותפים שלי. הצוות הטכני הוא ההגנה, אני בקישור מנתב ובהתקפה השחקנים. מי שרוצה לקחת חלק בעבודה הקשה מצטרף. יעל רייך היא שותפה לדרך כבר חמש שנים. היא כל הזמן חוקרת את עצמה.
כשעבדנו על הסרט הדוקומנטרי על אחיה, גרתי איתו שנה כדי להבין מה אנחנו רוצים לעשות. שנה בה לא צילמתי שוט אחד. ניסיתי להיכנס לשגרה שלו, להבין מה עובר בראש שלו. אני ויעל דיברנו והוא מצייר סביבנו, נותן לנו השר? אה. אחרי שיצא אמרו לי זה האבי ביטר שלך, סרט לערוץ אגו. אמרתי הסרט כמו ילד בכיתה טיפולית - צריך זמן, שקט וסבלנות".
אכלת הרבה חצץ בהפקה הנוכחית.
"אתה חייב להיות במוד של נתינה וקבלה. הבחור שהציל אותי טכנית, פתאום לא עונה לי שבוע. הבן אדם התעלל בי. אני לא אוכל, לא ישן, אבל חייב לקבל. אני מחפש זהב במיסיסיפי. מנסה להטיס חללית לחלל. אתה חייב לקבל את העיכובים, הקושי שאנ? שים מייצרים ללא חן. שייקח גם ארבע-חמש שנים - בסוף יהיה סרט. אתה דומה למשורר. מתחבר לאלוהים, השמש זורחת לך מהתחת וכולך השראה צרופה".
אצבע משולשת נגד הממסד הקולנועי?
"אני לא מרגיש ממורמר, אני מאושר מהעבודה שלי. קיבלתי עשרות דחיות מכל הקרנות והפסטיבלים וכמו שאחי אמר: קח את זה כמחמאה. הבמאים בישראל חיים במגדל השן או במרתף טחוב בפלורנטין".
אתה דורש המון מהאנשים שעובדים עמך. אולי יותר מדי?
"כל מהלך החיים שלי תלוי בעבודה על הסרט. הם באים אליי הביתה, רואים איפה אני חי, מזמינים אותי לדרינק. להיות חבר שלי, זה להבין את המקום שלי בעולם, השליחות שלי, ההקרבה. אם לא יפתח קליין בזמנים קשים, לא הייתי יוצא מהבית. אני זוכה מהם למידת החסד והרחמים.
הם שומרים ומגנים עליי. זו משפחה ששומרת על עצמה. אני לא רוצה להיות אבן שואבת, דואג שהצילומים לא יגזלו זמן, לא רוצה להתחפר לאנשים בחיים. ירדתי 400 מטר מתחת לים וידעתי שמשם יתחיל טיפוס מטורף, משחק של סולמות וחבלים".
עם השנים לב הוציא לעצמו שם בעיר כאחד שמפלרטט עם הצד האפל של חיי הלילה. "כל הסקס, סמים ורוקנרול הוא הביי פרודקט", הוא משרטט קואורדינטות לחייו הפרועים. "היינו מחויבים למשהו אחר. למצוא את עצמך. כל הסקס והסמים זה קיים, נמצא סביבנו, אבל זה לא העיקר.
אין מצב שזה העיקר. בועה שמבועה, הייתי חמש שנים על מדים, איזו בועה? מה שמעניין אותי זה למצוא את הדרך, להבין את הקיום שלנו, לגדול. אתה רוצה להשאיר משהו אחריך, לעורר השראה באומץ שלך, לקחת את הסיכון בלהיכשל. תכלס כולנו אקטיביסטים. כל אחד רוצה לתת בראש כמה שיותר. אז עשיתי קולנוע ולא מצאתי את הזיווג הקדוש ולא הבאתי ילדים. אבל עכשיו יאללה אני בן 40 ומוכן. כמו שליאור מילר אומר בסרט: 'זמן טוב בשביל במבינו'".
במבינו במבינו, אבל הסרט הוא לא ממש המדריך לזוגיות בריאה, עם גבר שמנהל רומן עם החברה הכי טובה של האקסית שלו, שבורחת לחו"ל וחוזרת רגע לפני המוות כדי להיפרד מהם.
"זה יכול להתפרש כלא מוסרי, אבל בעיר הזו הכל כיסאות מוזיקליים ואנשים נמדדים לפי הרוח הספורטיבית שלהם. יש בזה משהו טבעי, לא ביצתי. האופציה להכיר בעיר הזו היא מוגבלת, אין אמון בין גברים לנשים. המקום המוכר מאפשר לך לנהל שיחה. ב'לילה לא שקט' שלמה ארצי שר איך מישהו מת והחבר הכי טוב שלו שוכב עם אשתו".
חיים על הקצה?
"התקופה הקשה בחיים שלי הייתה לפני כמה שנים, כשנראה שהכל הולך ומתרחק. היו ימים שישנתי ברחוב, על גגות של חברים. אתה קם בבוקר מהספסל או המדרכה ויש לך תחושה של אגו טריפ, התעוררת לתוך עולם, שילמת ליקום ארנונה. אנשים שראו אותי חשבו שאני במצב לא טוב. אבל מצאתי את נקודת העדר הפחד".
רייך , בת זוגו ואם שני בניו של יניב (קטי) המאירי, מבעלי ה"ברקפסט קלאב", מסבירה מדוע לדעתה הפרויקטים של לב הם המניפסט של דור. "אנחנו שייכים לדור שעד עכשיו לא בא לידי ביטוי בקולנוע. רוב הקולנוע הישראלי העכשווי מתעסק בעניינים חברתיים-פוליטיים.
אנחנו לא דור של מהפכנים שעושים משהו חדש. אבל יש כאן רגשות חזקים, מצוקה גדולה, בדידות, חברויות מזייפות. חיים אחד בתוך השני. איפה שלא תדרכי, חברה שלך הייתה שם לפני".
זו בדיוק הטענה שיכולה להישמע נגדכם: בועה תל אביבית.
"הסרט בעצמו אומר את זה. מצד אחד הוא מציג אותנו כפי שאנחנו, ומצד שני הוא מבקר את העמדה הזו. אומר: אתם כל היום מתמרמרים כמה חרא פה, אבל אתם שקועים בעצמכם".
זה לא סיפור פרטי מדי?
"בכל העולם יש לגיטימציה להתעסק גם בניואנסים הכי קטנים של החיים. בג'סטות, בערפול. על חבורת 'לול' אמרו 'מה זה האסקפיזם הזה'. גם אני מרגישה את המאבק בין האדם היוצר המשוגע שחי בפנטזיה שלו לאיש הפרקטי. ב-2005 הגעתי לארץ מניו יורק. עבדתי עם איתי והמשכתי לדגמן.
לאחר הצילומים נרשמתי ללימודי קולנוע במדרשה לאמנות. זה היה אחרי ההריון הראשון. הכל היה עוד חי. לידה, מצוקה. מצוקה שלי. התחלתי לחקור את כל הנושא של אמהות שהשתגעו לגמרי אחרי הריון ורצחו את הילדים שלהן. היה לי מאוד מעניין ליצור תסריט על האמהות הזו. לא אמהות רוחניות כאלו עם פנים מאושרות. המנחה שלי אמר: 'את בתוך זה, אולי תחכי שנה'. אמרתי: 'לא'".
בשעה שהוא עמל על הוספת דיאלוגים חדשים ל"מלח ים", עמוק בתוך מעבדות הסאונד, שבועיים לפני ההקרנה, הראש של לב כבר מנסח את הסרט החמישי והאחרון בסדרה, שיצולם בתל אביב. "החלום שלי הוא שאריק איינשטיין יצטלם אליו. לפני שנתיים אריק התקשר אליי וסיפר שהוא התרשם מ'חמש דקות בהליכה'. דיברנו כמה דקות, סיפרתי לו שגדלתי על חבורת 'לול', שפיצחו משהו ודבררו המון אנשים.
הוא אמר לי שהוא חושב ש'מציצים' זה הסרט הכי טוב שלהם. אמרתי לו, בוא תצטלם לפרק החמישי, תל אביבי יכולה להיות ריקה ומדברית או רכבת הרים מטורפת. השאלה איפה היית ומה עשית. הוא אמר 'אני כבר לא מצטלם'. אז אמרתי לו: 'תחשוב. תיקח את הזמן'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם