הציץ ונפגע: ביקורת על "אחמד וסלים"
"אחמד וסלים" אולי מצחיקה, אבל הבחירה של יוצריה להציץ אל העולם הערבי היא פחדנות לשמה. כצופה מקומי אני קודם כל צמא לראות איך סטיריקונים מקומיים מציירים את המדינה שלי
אחמד וסלים יח''צ ביפ
עם ישראל - לוחשים לי באוזניות - התגלגל מצחוק על הספה, התענג על רמת העריכה, האנימציה וההברקות (ובמיוחד הפער בין כתוביות התרגום לשפה המדוברת, שבנתה מילון פנימי קורע) ומבקש פרקים חדשים. אבל רגע לפני ש"אחמד וסלים" מוכתרת כ"סאות' פארק" הישראלית בחסות משרד החוץ, אני מבקש להחזיר את המיץ לבקבוק.
כל גדולתן של סדרות האנימציה "סאות' פארק" ו"משפחת סימפסון" היא בכך שהצליחו לקיים תוכנית עם הומור גס, שנון ונפלא לצד אמירה סאטירית שכוונה כלפי פנים-החברה הקפיטליסטית-אמריקאית. זה היה דיון משפחתי-חברתי-פוליטי אכזר, שהתאפשר בזכות פלטפורמת הצחוק והאנימציה הלא מאיימת. לעומתן "אחמד וסלים" היא סדרה מיושנת. אין לה רבע יומרה סאטירית, אלא רק בניית רצף של דאחקות וגסויות, מתוחכמות יותר ומתוחכמות פחות.
הבחירה של יוצרי הסדרה, תום טרגר ואור פז, להציץ החוצה, אל העולם הערבי, היא פחדנות לשמה. לא בגלל שהג'יהאד מחוסן מביקורת או שצריך להיזהר בכבודו של האיסלאם. כצופה מקומי אני קודם כל צמא לראות איך סטיריקונים מקומיים מציירים את המדינה שלי. הלאומנות, הקנאות, השחיתות, הגזענות העדתית. תמונת מראה מאוירת, שתיצור לי אימה של סלפסטיק כחול-לבן.
אבל יש גם הדרך השלישית, הבוגרת יותר. לקחת שני צעדים אחורה ולהביט כמשקיף חד עין
על המציאות משני עברי התודעה. סשה כהן, למשל, השתמש בדמותו של בוראט לא רק ללעוג לעם הקזחי, אלא כדי להגחיך בעזרת הסוטה המשופם את החברה האמריקאית. המשוואה הזו נתנה לו את הלגיטימציה הסמויה להשתולל.
הבחירה הבטוחה הזו של יוצרי "אחמד וסלים" משתיקה גלי ביקורת פנימיים שמעלות סדרות פרובוקטיביות לכאורה. זה הומור שהקהל הישראלי הפטריוטי יחבק באהבה (במיוחד כשהבן של הג'יהאדיסט הוא הומו ואלוהים תוקע את מריה מאחור).
"אחמד וסלים - ספישל", יום שבת, ערוץ ביפ
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם