לקחת את הבאסה בסבבה: על האלבום של סיון שביט
האלבום החדש של סיון שביט, "בניינים נמסים", ממשיך להצעיד אותה לכיוון הדיכי-פופ האופייני לה
''בניינים נמסים'', היי פידליטי
סיון שביט צילום: יח''צ
גם אלבומה החדש "בניינים נמסים", ממשיך את אותו הקו. האלבום, שמלווה בתערוכת צילומים פרי מצלמתה של שביט, שתוצג בגלריית "החללית" בתל אביב, הוא סיון שביטי אופייני (ויש לציין אותה לשבח על כך שהצליחה להגדיר צליל משל עצמה). הוא נפתח עם השיר "במקום שבו המשוררים בוכים", שנותן את הטון לכל האלבום: כאן החיוכים נופלים, באנו לבכות, אך עם סטייל.
בהמשך מתמידה שביט בתפקידה כנסיכת הבאסה הישראלית. השיר השני, "הנה הגיע העצב", לחלוטין בסגנון מוריסי, עם ניגון קול דומה וגוון מורבידי אך אופטימי. קו זה, של עצב מהול בקצת צהלה מוזיקלית ממשיך בשירים כמו "לא רוצה לחזור הלילה הביתה", שבו היא נעצבת מכך שהיא צריכה לחזור אל ביתה, אך עושה זאת בניגון עליז.
לעתים שביט נופלת למחוזות מוזיקת המעליות, על גבול הדנה ברגר, למשל ב"ארוחת יום שישי" או "הצעד הבא". שירים שלא ממש מתרוממים, והיא אף מתגלה בהם כסוג של קארי בראדשו תל אביבית: חופרת מדי ומחפשת דרמה איפה שאין. גם בשיר "מבטים לרצפה" היא יושבת על הראש, מתעסקת
בפגישה נבוכה שלה עם האקס. זה נוגע, אבל העומס הרגשי לעתים מיותר.
ועדיין, בשירים כמו "פחד גבהים", בו היא שרה ש"זה רק פחד גבהים, לא יותר", היא מראה את כוחה. כן, יש פחד, יש עצב, יש חפירות. אבל הכל בפרופורציה ומלווה בלחן שלא יוצא מהראש.
- סיון שביט מספרת על האלבום החדש
- האזינו לשיר הנושא "בניינים נמסים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם