עד הקצה: ראיון עם ליאת גליק
דווקא כשהפכה לכוכבת בתיאטרון ובקולנוע, ליאת גליק ארזה מזוודה וחתכה לניו יורק. באותה אימפולסיביות היא גם שבה לארץ לפני ארבע שנים, בהחלטה של רגע. בשלוש השנים האחרונות היא כמעט לא יצאה מהבית, כי כתבה את סרטה הראשון. בקיצור, גליק היא לא בדיוק חלומו של סוכן השחקנים הטיפוסי. בשיחה גלויה היא מדברת על דיכאון, על הגירושים מלירון לבו ועל רצונה להפוך לאמא לפני גיל 40
מאז עברו יותר מחמש שנים, שבמהלכן הספקנו שנינו לחזור לארץ. גליק (38), שלפני הנסיעה לניו יורק נחשבה לאחת השחקניות המבטיחות בישראל ("החברות הכי טובות" בתיאטרון הקאמרי, "עשרים פלוס", "101" ו"טיפול נמרץ" בטלוויזיה, "לנגד עיניים מערביות" ו"ג'ירפות" בקולנוע ועוד), שינתה בשנים האחרונות פאזה. מאז החזרה מניו יורק, לפני ארבע שנים לערך, היא לומדת קולנוע בבית הספר מנשר, ובקרוב תסיים את סרט הביכורים שלה כבמאית, "לילה בהיר" (שם זמני).
בנוסף, היא עושה את צעדיה בזהירות בעולם המשחק. היא משתתפת בהצגה "תיבת נוח" בתיאטרון הקאמרי לצד השחקן שרדי ג'ברין (קופרודוקציה עם התיאטרון הפולני) ובקרוב אמורים לצאת שני סרטים בכיכובה - "בן חוזר הביתה" של הבמאי אלעד זכאי, שם היא מככבת לצד ריטה ולי בירן, ו"מלח ים" של הבמאי איתי לב. כשאנחנו נפגשים אני שואל אותה אם היא עוברת כרגע תקופה משמעותית. "יש שתי תקופות בחיים שאני מגדירה אותן כמכוננות", היא עונה, נשמעת מסויגת משהו. "הלימודים בניסן נתיב כשהייתי צעירה והמגורים בניו יורק. האקט של לקחת את עצמך ולעבור לעיר זרה היה מאוד משמעותי עבורי".
משמעותי? לפני שמונה שנים פשוט עזבת את כל מה שבנית בבום פתאומי.
"זה ממש לא היה בום. זה התבשל אצלי הרבה זמן. מהצד זה אולי נראה בום, אבל זה לא היה ככה. נכון שרציתי להגיע לניו יורק חזקה יותר, ממקום שלם ויציב יותר, אבל קרה שהגעתי אחרי שפירקתי מסגרות (גירושים מהשחקן לירון לבו - נ"ד). חגגתי שם יומולדת 30. התחלתי שם את העשור הרביעי וזה חשוב: זה העשור שבו אתה לומד באמת ומקבל פרופורציות".
גם עזבת את ניו יורק באימפולסיביות. יום אחד פשוט הודעת שאת חוזרת לארץ, וזהו.
"יש נקודה שבה הלב מקבל את הגושפנקה של המילה. האמת פשוט מתפוצצת ביריות. אני מבינה שזה נראה אימפולסיבי, מטורף, אבל לי, כבן אדם שגר בתוכי, התהליכים נראו מאוד נכונים".
כאמור, בשנים שעברו שמרה גליק על פרופיל נמוך. מלבד הבלחות קטנות פה ושם (למשל, בסרט "ביי ביי לאהבה" של איילת דקל) היא עסקה בעיקר בלימודי קולנוע והצטלמה לסרטים שיוצאים בקרוב. "אני לא מסתכלת על זה כאילו דברים מסתדרים או לא", היא אומרת, "בגלל שפתאום עכשיו יש שלושה סרטים וראיון בעיתון. אני פשוט מרגישה שעכשיו אני יכולה לומר שאני גם במאית. ואני במאית טוטאלית בדיוק כמו שאני שחקנית טוטאלית. אני משקיעה את כל כולי".
"לא הרגשתי את הפער מהתלמידים האחרים. היה לי מורה דרך, ניסן נתיב, שבגיל 80 היה כל כך צלול וכל כך צעיר מבפנים, אולי כי הוא היה מוקף כל היום באנשים צעירים. יש משהו מסעיר בזה שאתה נמצא בחברה צעירה. הדופק כל הזמן עובד. הדיבור על סרטים חדשים, על הצגות חדשות, על גלריות, על מוזיקה, זה מאוד מחיה. הסיבה שניסן נתיב היה ככה היא שסביבו כל הזמן היו אנשים שהתעסקו בלשבור מסגרות, בלחקור, התרסקו רגשית וכו'. זה מה שחיפשתי ומצאתי. בגרות היא אור שמאיר על דברים. אני לא יודעת אם הייתי קולטת את הדברים שאני לומדת עכשיו באותה צורה בגיל צעיר יותר".
וגם לא הייתה לך בעיה להצטלם לסרט "בן חוזר הביתה", שעל אף שמככבים בו ריטה ולי בירן, הוא למעשה סרט סטודנטים.
"כשקראתי את התסריט והבנתי שירון בלוך, חונך התסריט שלי, הוא גם חונך התסריט שלו, השתכנעתי. הוא מדהים, איש חכם. בכלל, יש בי פתיחות היום לעשות הרבה דברים ולעבוד עם סטודנטים. אני הרי מצלמת סרט משלי, אז זה גורם לי להבין את הצד השני. גם היה כיף לעבוד עם ריטה, היא מצוינת שם. זה קרה לה ברגע הנכון ובזמן הנכון. היא שחקנית ממש טובה. היא פרפורמרית וזהו. זה לא משנה אם היא שרה את המילים עם נגנים או שהיא שרה אותן בצליל משחקי. זה אותו דבר".
במסגרת ההצגה "תיבת נוח" של הקאמרי והתיאטרון הפולני, גליק נוסעת בכל חודש להופיע באירופה ("זה נותן לי זריקת מרץ של תיאטרון וחו"ל. אני חוזרת לארץ בכוחות מחודשים"). ועדיין, היא מנהלת יחסים אמביוולנטיים עם עולם המשחק. "אני בדו קוטביות", היא אומרת. "מצד אחד החשיפה חשובה, שפתאום ייראו אותך אנשי תעשייה. מצד שני, אני יודעת שאני קיימת. אני לא צריכה להוכיח את זה. בלהיות מאחורי הקלעים יש הבדל. לא מחליטים בשבילי, זה הכל אני".
אמרת לי פעם שאת נורא רוצה להיות מפורסמת.
"יו, באסה, אמרתי את זה?".
כן.
"אוף, אני לא רוצה להתראיין. אני רוצה ללכת הביתה. למה אתה אומר לי את זה? כל אחד רוצה להשאיר אחריו משהו בעולם הזה. המורה שלי למדיטציה אומרת שאם אחד ההורים מת בגיל צעיר הילדים מנסים להנציח את שמו. גם ילדים זו הנצחה. אולי זה יתממש בעתיד".
אנשים אומרים שהיית יכולה להתפרסם מאוד ולא ניצלת את ההזדמנות.
"מה זה הייתי יכולה? מה שהייתי יכולה זה מה שקרה. יש ציפיות של אנשים, יש דימוי, אבל זה לא קשור אליי. כל מקום שהייתי בו זה איפה שהייתי צריכה להיות. אני יכולה להיות כל מיני דברים, אבל אני זה מה שקורה בפועל. החיים לא פשוטים, צריך ללמוד אותם. בגלל זה אני כל הזמן עוצרת וחושבת, עושה שינויים. אני לא מרגישה צורך לעשות האדרה עצמית, להתעסק ברכילות, במסיבות. אולי כי אני ילידת תל אביב. אנחנו כאלה".
"תראה, התגרשתי, פירקתי בית, זו אכזבה. עזבתי אז את התיאטרון כי הייתה לי תחושה שאני חייבת להצמיח עוד שורשים. אז כן, כל השינויים האלה הכניסו אותי לדיכאון. הזמן שלוקח לי להתאושש ממערכת יחסים יותר ארוך ממערכת היחסים עצמה. הרי כל 'האגדה' שחייתי בה מבחינת תחושה התפרקה. פרידה זה דבר כואב".
הוא עוד רלוונטי מבחינתך?
"הוא היה חלק מהחיים שלי. פרק חשוב בתסריט החיים שלי, ולכל פרק יש כבוד. הייתי איתו זמן ארוך".
הסיפור על הרומן שלו עם נטלי פורטמן הפריע לך?
"אין לי מושג מה היה איתם וזה לא מעניין אותי. אם נהיה אנושיים, אז בטח שיש משהו צובט בזה שהוא יצא עם מישהי כל כך מצליחה. אבל אם אני מסתכלת על זה בצורה בוגרת, אז זה לא נוגע. הרי יש סיבה שהזוגיות שלנו לא הצליחה. אם הייתי צריכה להיות שם אז הייתי. אני גם יכולה לומר שזה כיף שבחור שהייתי איתו מצליח. הרבה יותר קל לרצות שיהיה למישהו רע. אבל זו אנרגיה שחוזרת אליי. כל שחור שאני מייצרת, הכתם חוזר אליי".
לא היית חייבת לעזוב. יכולת להישאר פה ולהמשיך לככב.
"זה לא היה נכון לי. זו הייתה תקופה מאוד קלולסית, מאוד ללא גבולות. בשלב מסוים, לקראת גיל 30, הבנתי שיש גבול. אני מאוד לייט בלומרית. מאוד. אין לי שום טענות לחיים שלי. יש משברים, יש דיכאונות, יש רגעי אושר. לפעמים אני מבינה שהרגעים הקטנים הם החשובים. בימים הטובים של החיים, זו זכות גדולה להיות פה. יש ימים שאתה אוהב את החיים".
את מאושרת?
"בטח שאני מאושרת. אם לא הייתי מכירה את האושר הגדול לא הייתי יודעת מה זה להיות בדאון. דיכאון זה חוסר קבלה שלך של דברים שהיית רוצה שיקרו או מחשבות על עצמך שהיית רוצה שיתממשו וזה לא קורה. כרגע, הדבר היחיד שמדכא אותי זה להיפרד מהעולם. זה מה שמעסיק אותי. אני מתפללת שיהיו לי המון שנים לחיות פה. אני מדברת המון עם מתים".
גליק, כפי שניתן להבין, היא טיפוס חושב. אולי יותר מדי. לטעמי, זה מנע ממנה קצת את האמביציה המטורפת שיש לשחקניות אחרות, שלא עצרו לחשוב על החיים כמוה. "זה האישיות שלהן, זה עניין של אופי ונשמה", היא אומרת בתגובה. "כל אחד מתמודד עם העולם שלו איך שהוא רוצה".
מזהים אותך היום?
"אנשים מזהים, אומרים שאני מוכרת להם מאיפשהו וזה מקסים בעיניי. אני אומרת להם שזו טעות, שהם לא באמת מכירים אותי. זה מביישנות. ישר אני מוציאה את הדובי לא-לא".
את עוד הולכת לאודישנים?
"לא".
למה?
"כי אין לי כוח ללמוד טקסטים. סתם, לפני אודישנים אני יושבת בבית, לומדת טקסטים, רואה סרטים, מתכוננת, אבל זה לוקח ממני המון אנרגיות. עכשיו עם הלימודים אין לי מקום לכל הדברים האלה. חבל, אני באמת חושבת שאני שחקנית מצוינת ויש לי מה לתת ומה להביא. אבל זה עוד יקרה. אני מאמינה שארבע השנים שפיניתי לעצמי היו מאוד חשובות. אני עדיין לא יודעת איך לרקוד ואיך לאזן בין לביים ובין לכתוב ולשחק. אני פשוט בוסר. כל דבר שאני נכנסת אליו, אני נכנסת אליו עד הסוף".
קצת טירוף.
"כן, אולי יש בזה משהו אלים. צריכים ללמוד מידות של דברים. שלוש שנים ישבתי וכתבתי, לא יצאתי כמעט עם בחורים, לא יצאתי כמעט מהבית. שם הייתה יכולה לבוא אולי המידה".
את חושבת הרבה.
"אני לא רואה את עצמי כחוזרת בתשובה, אבל אני בסוג של חזרה בתשובה עם עצמי. אני מתכתבת עם האגו, לומדת להכיר אותו. אני לומדת על כוח החשיבה החיובי והשלילי. החיים האלה מעניינים אותי כי לכל תקופה, לכל שנה, יש תובנות אחרות. הייתי בהרצאה של הדאלי לאמה בניו יורק והוא אמר שאסור להילחם בגורל. אתה יכול לרקוע ברגליים, להתעצבן, לכעוס, אבל אתה בעצם נלחם לריק. כשאתה רוצה משהו עכשיו וזה לא קורה, צריך ללמוד על סבלנות. מבחינתי, לצלם סרט שכתבתי שלוש שנים זה קצב מופתי. נכון שיש את הזוהר בלהיות בסדרות טלוויזיה וטלנובלות, אבל אם זה היה המקום שלי, הייתי שם. מבחינתי שלוש שנים לעמול על תסריט ולצאת לצילומים של 20 דקות זה גדול מכל תפקיד בתיאטרון".
היא מרימה כוס יין, "'לחיי הסרט!'. עכשיו בוא נדבר על בחורים".
מה עם בחורים באמת?
"אין לי הצלחה איתם. זה לא קשור אליהם, זה קשור אליי".
אבל את בחורה נורא מוצלחת.
"אני כמעט לא יוצאת. גיל 38 זה לא גיל 20. לא קל להכיר".
את נראית בת 19.
"טוב, נכון, גיל לא באמת משנה. הבחירות שלי בעבר היו טובות, אבל לא טובות ללב שלי. יכול להיות שאני נמשכת לאנשים שאני לא יכולה לממש את הזוגיות איתם. אני כל הזמן הולכת לכישלון, למקום שמחיה פרידה. גדלתי רק עם אמא, אז יכול להיות שזה קשור לאבא שלי, שאני הולכת למקום שמשמר את האבל, את העובדה שהגבר הזה הולך לעזוב אותי. הבנתי את הבאג הזה רק בתקופה האחרונה".
אולי את מפחדת שאם תהיי בזוגיות רצינית, או שלא תהיה סטודנטית, כבר לא תהיי ילדה.
"נכון, הלוואי שיכולתי להיות סטודנטית לנצח, אבל אני באמת רוצה מערכת יחסים יציבה. זה לא נכון שמערכות היחסים שלי היו דפוקות, הן פשוט לא היו מתאימות לי. מערכות יחסים הן מאוד מסובכות לי. הלוואי שזה היה פשוט יותר, אבל למרבה הצער זה לא. אני לא מכירה חיי משפחה רגילים. אני מכירה רק את החיים עם אמא".
מה את מאחלת לעצמך?
"בקצרה: להיות אמא יוצרת ובריאה. לכתוב תסריטים. גם ליצור תפקיד זה יצירה. אני חושבת שגיל 39 זה גיל האמהות. אני לא רוצה להכריז כל מיני הכרזות, אבל אם יש מטרה, ואני חושבת שגיל 39 זה הגיל שבו הופכים לאמא. אני אומרת לעצמי שגם אם לא אהיה אמא ביולוגית, תמיד רציתי גם נורא לאמץ. זה אחד הדברים הנפלאים בעולם בעיניי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם