הצחוק הרוסי: על "המזוודה" של סרגיי דובלטוב
מה שחסר לנו בחיים זה צחוק רוסי טהור שנובע מעומק הייאוש, הומור עצמי שמשגשג מתוך העליבות שהמדינה והחברה כופים על היחיד. כמו ב"המזוודה" של סרגיי דובלטוב
המזוודה כריכת הספר
האם סרגיי דובלטוב הנפלא היה כותב את הנובלות שלו באותה עליצות צורבת אלמלא בגר בבריה"מ הסובייטית? גם אם לא נמציא תשובה חותכת לשאלה, אין ספק שהוא צמח מתוך התנאים שהנביטו גם את ויסוצקי ואת ירופייב, וכולם גדלו על ברכיהם של גוגול וצ'כוב. דובלטוב שייך לעדית הכותבים שידעו לזהות את הגרוטסקה שבחיים בעצם התרחשותם.
שתי נובלות מאוגדות ב"המזוודה", והן מלוות בהערות רבות (לפעמים רבות מדי) של המתרגמת האוהדת סיון בסקין. ב"השמורה" (המוקדשת "לאשתי שצדקה") מגיע בן דמותו של דובלטוב, למרכז תיירות כפרי המנציח את פושקין. הוא מצטרף לצוות המדריכים באתר ובתוך כך חושף את הרמייה שבהנצחה, את קשיי הכתיבה שלו, את הריחוק שלו מאשתו ובתו המתכוננות בינתיים להגר לאמריקה.
מסביב הוא קולט דמויות, כולן שורדות איכשהו ומשעשעות בדרכן. כולם שותים במידה זו או אחרת. "די לחיות שבוע ללא וודקה, והערפל מתפזר", מגלה המדריך הטרי המתגורר אצל שיכור בהמי בכפר הסמוך למוזיאון, "החיים מקבלים קווי מתאר חדים למדי. אפילו הצרות נראות כתופעה חוקית".
בסיפור "המזוודה", הנקרא כהמשכו והרחבתו של "השמורה" מצטרף דובלטוב הספרותי לאשתו בניו יורק ("אני מעדיף להיות לבד, אך לצידו של מישהו") ושולה חפצים מוזרים מתוך מזוודה שגרר עימו מבריה"מ. כל חפץ (גרבי קרפּ מתוצרת פינלנד, נעלי מנהלים חצאיות, חליפה מכובדת עם שני טורי כפתורים...) הוא כותרת לקטע מעברו הרוסי. השחלת כל הקטעים כל חוט הזיכרון בונה סיפור חיים רוסי לתיאבון ומצחיק לרווייה.
לא קראתי את הקובץ "אנחנו ושכמותנו" (2000, עם עובד), אך אין לי ספק שגם שם ניכרת יכולתו האדירה של דובלטוב לדלות את
הפרט הקטן והמשעשע מתוך הקונטקסט העלוב של החיים ולהניח אותו במקום הנכון ביותר על הנייר, כך שהקורא יראה לנגד עיניו את הסיטואציה המסופרת, את חייו שלו ואת העוקץ המצחיק בתכלית, המחבר את המציאות לספרות.
והקורא, שבוי לגמרי בסיפור הכמו-אגבי אך החד כתער, חש בדידות בסוף הקריאה. כי אין מי שיצחק אתו עוד. אין מי שיקרוץ לו ויגיד, זה נורא, הדבר הזה שבתוכו אתה מסכים לחיות, אבל אם תחשוב ברצינות זה מהזה מצחיק. עם מותו של דובלטוב לפני עשרים שנה, כשהיה בן ארבעים ותשע בלבד, איבד הקורא את חברו הטוב.
סרגיי דובלטוב, "המזוודה", תרגום מרוסית ופתח דבר: סיון בסקין, 303 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם