המזרח התיכון: על "תיכון השיר שלנו"
עמוסת פצעי בגרות, הורמונים משתוללים וסצנות שמנסות להציג מצבי עומק, מנסה העונה החדשה של "תיכון השיר שלנו" להתמודד עם בעיות אמיתיות של מתבגרים בליווי שירים וריקודים. בין הררי הפאנצ'ים הדחוסים וים המימיקה המוגזמת, ניכר כי יש פה ניסיון אמיץ להתמודד עם הצד החופר של גיל ההתבגרות
''תיכון השיר שלנו 2'' , ימים א'-ה', 20:15, ערוץ ניקלודיאון
"תיכון השיר שלנו" הוא הפנטזיה הקלאסית של תלמידי תיכון ומורים (גם של אמריקאים מסתבר, כפי שנראה בתוכנית האובר-מצליחה "Glee").
למה כל בתי הספר בארץ הם לא כאלה? למה אני לא למדתי בבית ספר כזה? הכי קול. כל תלמיד היה מת להיפטר מעול שיעורי התנ"ך וההכנה לבחינות המגן ובתמורה לרקוד במסדרונות.
ואם אתה מורה? אז בכלל היית שמח למשכן את כל דור המעתוקיות כדי לקבל הזדמנות לעזור למתבגר להגשים את חלומו האמיתי: לפרוש מנבחרת הכדורסל תמורת סולו במחזמר שיעלה בסוף השנה.
צפייה בפרק הבכורה של העונה החדשה יוצרת תחושה שהנה עוד סדרת נעורים בסגנון הידוע בו שחקנים שנראים צעירים לגילם מגלמים תלמידים מפותחים לגילם. שוב מביאים לנו סדרה שעוסקת בחיפוש טיפוסי סביב אמת פנימית, משמעות, גילוי וזהות.
ב"תיכון השיר שלנו 2" יש אוסף אדיר של קלישאות טלוויזיוניות שאנחנו מכירים מסדרות ישנות ונוכל לדקלם אותן מתוך שינה. אבל, בכל זאת יש בה משהו.
עמוסת פצעי בגרות, הורמונים משתוללים וסצנות פוסטר שמנסות להציג מצבי עומק, מנסה הסדרה להתמודד עם בעיות אמיתיות של מתבגרים. כאן תוכלו לשמוע גם על "הוא מאוהב בחבר הכי טוב שלו", פה תוכלו גם להציץ ל"היא אוהבת אותו אבל היא יודעת שהיא שמנה ואולי בגלל זה הוא לא שם עליה?". בין הררי הפאנצ'ים הדחוסים בפרק, בתוך ים המימיקה המוגזם, ניכר כי יש פה ניסיון אמיץ להתמודד עם הצד החופר של גיל ההתבגרות. רק לכבוד זה שווה לשיר שיר.
עושה רושם שהושקעה עבודה במחשבה קודמת כיצד ניתן למפות את בעיות הנוער המתבגר כדי לתת להם מקום בתסריט. הבעיה היא הביטוי הדרמטי שלהן שניחן בדיאלוגים מינימאליים, בדיחות לוחצות ומעברים מוסיקליים תכופים.
לגבי המשחק, ובכן, העונה החדשה של התיכון ממשיכה למצב את הסדרות של "טדי הפקות" כבסיס אימונים לכוכבים צעירים שאולי יזרחו בבוא היום והקמפיין הנכון. תוכנית האימונים נפרסת על 45 פרקים
די מדהים, שסדרת נוער עם פוטנציאל לא רע בכלל, מלוהקת בהרבה שחקנים טריים המדקלמים רפליקות כאילו אין פרטנר מולם ולפעמים כאילו אין טייק שני. מזל שיש את עליזה רוזן לנוח.
ולסיום, תעלומה: זה די מוזר למצוא סדרה כזו בערוץ ניקלודיאון שמיועד לגילאי 8-11, גם אם מדובר במשבצות שידור בערב שמושקות כמשבצות מתבגרים. סביר להניח שדווקא השיבוץ הזה הוא זה שיגרום לסדרה להיות מסורסת משהו ולא להגיע למקומות נוספים מבחינת הטיפול בבעיות התבגרות שאנחנו מכירים וטרם ניתן להן מענה מסכי בסדרות בישראל.
חבל, כי אם המשימה פה היא התמודדות טלוויזיונית עם בעיות התבגרות בדרך קצבית וצבעונית ש"רק הנוער מבין" למה לבחור ערוץ שרוב הקהל שלו הוא בכלל בגילאים אחרים? לאלוהי הרשות השנייה והלווין פתרונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם