קיפ דה פיית': על האלבום החדש של פיית'לס
קשה להאמין, אבל פיית’לס הצליחו להתעורר מהתרדמה ששקעו בה בשני האלבומים האחרונים. ואי אפשר שלא לרקוד את זה
Faithless – ''The Dance, Pias
פיית'לס צילום: יח"צ
רוב העשור האחרון היה חיוור ועייף בגזרת הפיית’לסים, ועמד בצלן של הניינטיז המופלאות, שבהן הייתה השלישייה מאבות המזון של תרבות הרייב. בקיצור, הגעתי לאלבום החדש הזה עם ציפיות נמוכות ביותר, כך שאתם בטח יכולים לתאר לעצמכם את גודל שמחתי כשטרק הפתיחה, ”Not Going Home“, הקפיץ אותי ממקומי עם הצהרת כוונות מדויקת שאומרת “חברים וחברות, אנחנו לא הולכים לשום מקום”. אלקטרוניקה, קלידים טראנסיים, הראפ האטי של מקסי ג’אז - כל מה שאי פעם אהבתי בפיית’לס שוב כאן.
עכשיו תראו - העניין הזה של להקה שחוזרת לעשות את המוזיקה שעשתה לפני עשור וחצי (כיוון שלא הלך לה עם ז’אנרים אחרים) הוא נושא מסובך. אין ספק שפיית’לס לא חיים בעבר. למרות קריצה של אולדסקול אלקטרו (“Feel Me”, למשל, כולל ווקאל של בלאמאנז’ מהאייטיז, לא פחות!), יש כאן הרבה מקצבים וסאונדים עכשוויים והפקה מתוקתקת - גם אם לא פורצת גבולות. בכל זאת, את החלוציות שלהם עשו השלושה כבר מזמן. עכשיו הם פשוט, כפי שרומז שם האלבום, רוצים שנרקוד.
מה שבכל מקרה בטוח זה שהלהקה נמצאת בשיאה כשהיא עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: רייב אופורי עם מילים מלנכוליות. הטרק המרכזי באלבום, “Feeling Good”, אחד משניים ששרה דיידו, אחותו של רולו, הוא דוגמה מצוינת בדיוק לזה. הוא מתרומם ומתעופף ומרים ומעיף - ומה עוד אפשר לבקש מפיית’לס, אם לא בדיוק את זה? “אני לא הולך הביתה, זה לא נגמר”, שר מקסי ג’אז. כרגע אני מאמינה לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם