לא בגלל המוזיקה: על האלבום החדש של ארז לב ארי
מה הסיפור של ארז לב ארי? מצד אחד מבקש להימנע מהשמעת אלבומו החדש בשבת ומצד שני מערב בו שירת נשים. אז איפה זה מציב אותו?
ארז לב ארי - “ארגמן” , NMC יונייטד
ארז לב ארי צילום: רונן ללנה
כשאני מאזין לקובי אוז, לשולי רנד, לאביתר בנאי ולכל השאר ברור לי היכן רגליהם נטועות. כאן, במקרה של לב ארי, לא ברור מה בדיוק הסיפור. אפשר לומר שזה היופי שבו, אבל עבורי זה מורכב ומתעתע מדי. לא כי אני טיפוס שטחי שלא אוהב מורכבויות, אלא כי גם אחרי האזנות חוזרות ונשנות ל”ארגמן”, קשה לי לומר שפיצחתי את ארז לב ארי.
ובכל זאת, “ארגמן” הוא אלבום טוב באופן משמעותי מ”שמחת הפרטים הקטנים”, שזכה לקומפלימנטים עזים כמעט מכל קצוות המבקרים (וגם הקהל). ההתקדמות שלו ניכרת כאן כמעט בכל פרט: בטקסטים המסתוריים יותר, בהפקה השרירית, ובאופן כללי ברוח ששורה על הדיסק. רואים שהוא התבשל על אש בינונית במשך זמן לא מבוטל. רואים שמאז הסיבוב הראשון הוא למד לא מעט דברים חדשים.
אם למקם את “ארגמן” על סקאלת האלבומים היהודיים מהשנים האחרונות, נראה שהוא נמצא איפשהו באמצע בין “שיר חדש” של אהוד בנאי ל”אדומי השפתות” של ברי סחרוף ורע מוכיח. בדיוק כמותם, זה לא אלבום יהודי כשר במלוא מובן המילה, מהסטייל של “נקודה טובה” או “שמים וארץ”. יש כאן שירת נשים, וגם הטקסטים פחות צועדים בתלם. במילים אחרות, את הדיסק הזה לא ימכרו בחנויות גרינטק בבני ברק, ובכל מקרה אני מניח שלב ארי גם לא
ממש מכוון לשם. זה מין שעטנז של מוזיקה מערבית-יהודית.
גם מספר השירים שב”ארגמן” - תשעה בלבד - מסמן צעד מעניין נוסף מצדו של לב ארי, שמוכיח שהוא לא ממש פועל לפי תכתיבי השוק. חלק מהרצועות ארוכות למדי (השיר הטוב ביותר באלבום, “ארגמ”ן”, הוא באורך 6:38 דקות), ונראה שאחרי שהכרנו אותו היטב כבר באלבום הראשון, לב ארי בכל זאת צולל עמוק יותר באלבומו השני וחושף רבדים מורכבים יותר. וזה בעיקר מעניין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם