הזירה הלשונית: השפה השסועה של בוריס זיידמן
חלק גדול מספרו החדש של בוריס זיידמן מתרחש בשירות מילואים באינתיפאדה הראשונה, ואפשר ללמוד ממנו הרבה על הסלנג הצבאי בכלל, ועל הסלנג המיוחד בתפר של שנות התשעים
מילואי אינתי. קיצור של "מילואי אינתיפאדה". כך כונו באותם ימים מילואים באזור השטחים. האינתיפאדה ההיא נקראת בספר, וכאן כבר מפרספקטיבה מאוחרת יותר "אינתיפאדת מחמד". האווירה במילואים, למרות הסביבה הרוחשת, היא האווירה המוכרת של נמנום גברי מיוזע וחרמני, ובלשון החיילים "אשכרה סתלבט בקעתי". אווירת הבטלנות מתבטאת במדרש ראשי תיבות למונח הצה"לי לב"ב, שפירושו המקורי "לוחמה בשטח בנוי": "להעביר את הבאסה בסבאבה". ארץ המרדפים ההירואית, שהונצחה בשיר על ידי ירון לונדון, "הפכה עם הזמן לארץ החרפנים" אומר זיידמן-המספר. המארבים חסרי התכלית קרויים "מארבי שופוני", שנועדו להפגין נוכחות.
זונה של מילואימניקים. הספר רצוף ביטויי סלנג-חיילי שחלקם כבר יצאו מהמחזור. "זונה" איננה אשה אלא טנק, או מתקן צבאי שאין לו יחידת אם קבועה אלא הוא מחליף יחידות. על מבנה כזה כותב שזיידמן שהוא "הפך לזונה של כל מחזורי המילואים". רובה האם-16 קרוי בכינוי שיועד לפני כן לרובה הצ'כי, מאקנ"ך (נהגה (maknak, ראשי תיבות: מקל ארוך נגד כלום. יש סלנג יצירתי ממש, ועל דבר מה שאי אפשר להיפטר ממנו נאמר שהוא נתקע "כמו מסמר נינג'ה בצמיג של בטשית". הבט"שית היא כלי הרכב הנוסע בדרכי המערכת, על פי ראשי התיבות ביטחון שוטף.
חטיף קטן לארוחת לילה. פרק שלם בספר קרוי "חטיף", והוא מתייחס לנחל"אים (או כלשונו נחלאווים) שנחטפו ונלקחו בשבי בדרך שלא נרשמה באותיות זהב במורשת הקרב של צה"ל. מאז זכו הנח"לאים לירידה במעמדם בהיררכיית הכבוד הצה"לי, ו"חטיפים" הוצמד לעיתים לאנשי החיל כולו. לצד הנח"לאים מזכיר זיידמן את החיילים ביחידות שנחשבו מרובד סוציו-אקונומי נמוך: "קטמונים, נערי רפול, מאו מאו". האחרונים נקראו כך ברמיזה לאנשי המחתרת האפריקנית מאו מאו, ובהתייחסות למחזורי מאי. הנוהג הזה פסק מאז בצה"ל.
סוציושח וסוציומט. לצד אלה מרבה זיידמן בסלנגים צה,לים מוכרים כמו "בית דין לא יעזור", "בכללי ובקטנה" "יבשה ורטובה" (מחסנית סרק ומחסנית חיה). יש מוכרים פחות, כגון "סוציו-שח" שהוא "דרגה אחת לפני סוציומט", "חיילי טחינה" מונח לא ברור אבל לא מחמיא, בקבוצת הביטוי המזולזל חיילי שוקולד. ויש גם כינוי מעורר חלחלה: "ציקלוניות", שהן מקלחות המוצבים הצפופות, ברמז לגז הציקלון מן השואה.
מזליסט אטומי. זיידמן מתעד בספר גם את הסלנג הכללי של התקופה. יש לציין כאן שעולי חבר העמים אימצו ואפילו באהבה את הסלנג הישראלי, והדבר נכון גם לגבי עולי שנות התשעים. אפשר למצוא כאן סלנג שהתיישן כמו "הוא מזליסט אטומי", חרוזים מלבבים כגון "זין בעין תלול כיין", וקצת גששית: "אתה חוטף את כל האלמנט רגע לפני שאתה עומד להזדכות על הנשק אפוד אסדה". אחד שהתחתן "שם את השיבר על האצבע המשולשת", ועל אחר נאמר "רוסי דוס יהיה וואחד
עולי חבר העמים לא השפיעו על הסלנג הישראלי. עולי שנות השבעים רצו להתערות מהר, עולי חבר שנות התשעים לא מיהרו להתערות, ובשני המקרים לא נולד החיכוך בין השפות היוצר סלנג. ההיבט הלשוני-רוסי המעניין בספר מהווה את אחת העילות לשמו, "שפה שסועה". אלו אסוציאציות לשוניות של הגיבור עם הרוסית ועם חייו ברוסיה.
לעיתים אלה פשוט מילים ברוסית כמו "דוואי דוואי, הביתה", או "בשטחים - כלום. נאדה. ניצ'בו". הרוסים אם אמני הקללה, אבל לא נשמע בספר את "קיבינמט" ו"יופטפוימאט", אלא קללות רוסיות מעודכנות יותר. סדרה כזו מוצגת כאפשרות דמיונית שבה הופך החייל טוליק לחייל אנטולי: "אוט, סוקה, בליאד, מה נסגר אטתך, יובאני וורוט? מה עובר עליך חתיכת פּידֶר?". ואיך רואה עצמו המילואימניק ברגע של כעס עצמי?: "שולט, כובש, אוקופנט, בליאד".
במקרים שונים מתגלה ערבוב שפות יצירתי. גוש דן הוא "גושדַנסק". פיסגת זאב, באותה תקופה יישוב קטן ונידח, היא "פיזדת זאב", וכנאמר בספר, "פיזה זה כידוע קוס ברוסית". במפגש השפות נוצר חיבור אירוני המוכר בין העולים כאשר הם מחפשים או מוצאים דירה הנראית לא ראויה: "רק המקום הזה מעולם לא הפך לבית, נשאר דירה, ודירה כידוע זה חור בשפת אמו".
יש גם אירוניה עצמית: אחד הרוסים מציג את אצבעות כף יד ימין בתנוחת "וילה וולוו". ברגע מסוים במילואים מרגיש הגיבור מעין פטריוטיזם לשוני, כשהוא עומד מול בקבוק מולוטוב המושלך על ידי האויב דווקא, וחש גאווה פטריוטית כמו גם במוצרים אחרים כגון קלאץ' (קלאשניקוב), הקטיושה והארפיג'י.
בשני מקומות הספר מגיע המפגש הלשוני-חברתי לשיאו. במקרה אחד נזכר הגיבור בשיר אנטישמי בוטה מימיו ברוסיה:
"אם אין מים בברזים - את הכל שלקו ז'ידים
והמים בברזינו - זהו שתן של ז'ידינו
ז'יד ז'יד ז'יד ז'ידאק, מתרוצץ על חבל דק".
והוא מעביר במחשבותיו את השיר אל הערבים שמנגד:
"אם ברזינו יבשים - זו אשמת ערבושים,
והמים בברזינו - שתינה של ערבושינו".
ומצד שני, מוצא עצמו העולה מרוסיה בסביבה יהודית הדוחה אותו, בבית הנראה כמו עוגת שכבות: "שכבה של בוכרים בורקי שיניים וכבויי מבט, שכבה של ש"סניקים היפראקטיביים שמחכים שיבוא המשיח וייקח מפה את הרוסים המשוכנזים, ... ושכבת קצפת לבנה ואוורירית של רוסים מתנשאים, מבושלים ברוטב זיעת חמסין, שרוחם המיובשת במערב וגופם המיוזע במזרח". השסע הזה המצופף בבנייין אחד אינו רק לשוני, הוא עובר ומדמם בלב החברה הישראלית.
במוקד פרשת המשט לעזה עומדת שאלה לשונית: האם על עזה מתקיים "מצור", ימי או יבשתי, או "סגר". דיווחי השבוע מן הכיוון הישראלי נעו הלוך ושוב מ"מצור" ל"סגר", עם עלייה ברורה בשימוש ב"מצור" דווקא.
לכאורה מדובר במילים נרדפות, אבל לא היא. "מצור", ובאנגלית siege, היא פעולה יזומה של צבא שנועדה ליצור תנאים לתקיפה עתידית על ידי החלשת האויב ומניעת אספקה. זה גם פירושה במקרא, כאשר האויב, הצר, הוא מי שמטיל מצור. "סגר", ובאנגלית blockade, היא סגירה זמנית של אזור כדי לאפשר תפיסת חשודים ומניעת כניסה של נשק וציוד, ואינו כולל כוונות תקיפה או כיבוש. על פי הצהרת הכוונות הישראלית והמציאות בשטח מדובר אם כן בסגר ולא במצור. דווקא המילה הצה"לית החדשה יחסית "כתר", שנשמעה בימי האינתיפאדה השנייה, קרובה יותר למשמעות מצור.
סגר או מצור, בתקשורת העולמית אין מבחינים בין השתיים, לפחות במה שקשור בעזה. מי שנמצא במצב של מצור, לפחות על פי מצב הרוח הלאומי, היא דווקא מדינת ישראל.
וממלחמה למלחמה, יורם קניוק בספרו החשוב "תש"ח", אינו משאיר לקורא שמחות רבות. כאשר הן מגיעות, הן מגיעות לעיתים באמצעות שירי רחוב או שירי שטות, שהיו חלק מהפולקלור של אותם ימים, הושרו שוב ושוב בפעולות תנועות הנוער וסביב מדורות הפלמ"חניקים. כיאה לשירי שטות ורחוב הם אינם עומדים בכללי התקינות הפוליטית, שממילא לא היתה רווחת באותם ימים. אצל קניוק השירים מתערבבים בתערובת העפר והדם של המלחמה, והשטות הופכת למעין טירוף. ולהלן מקבץ השטות, מתוך "תש"ח":
"האדם נולד למות/ הפרה ללדת/ אם עלית על עמוד /תצטרך לרדת".
"כשהבחורות יהיו בקבוקים, הבחורים יהיו פקקים, דופקים, דופקים".
"אביו של כץ/ אמו של כץ/ יאמא יאמא שורבה".
"יש לה רגל מתברגת, וראשה על ציר/ ובלילה את רגלה תולה היא על הקיר" (יש המשך שאינו מפורט בספר על הגבר שנדון להתחתן עם בעלת הרגל).
"להיות האחרון, זאת תוציא ממוחך/ ושלא ראשון היית כבר קיבלת הוכחה" (קטע משיר ארוך על שיח קללות בין גבר ואשה).
"סמרה הופ הופ הופ, עם השחף לבן הכנף".
"יצא דייג לדוג דגים, צום צום צום/ ואיבד את הביצים, צום צום צום".
"היא תבוא בלי פיג'מה היא תבוא" (שיר אינסופי שבו המילים הנ"ל חוזרות בהתלהבות עולה ומתכברת).
"מאות שנים אכלנו פיתות ושתינו מפינג'אנים/ עד שבאו בן גוריונים ושרתוקים וויצמנים/ והם אמרו שפלשתין להם תהיה שייכת/ ושאנחנו למדבר ערב נתחיל ללכת" (שיר נכבה עתיק).
"מי זאת עומדת על קברי ומפריעה את מנוחתי", שיר המסתיים בשורה שקניוק קורא אידיוטית: "במכה החמישים קטרינה עוד לא מתה/ ובמכה החמישים ואחת קטרינה עוד לא מתה".
והגדול והמושר מכולם, השיר על עמא, גירסת קניוק: "עמא יש לו תבלול על העין/ עמא אוהב אותי נורא/ אני יושבת אתו על הסלעייים/ העיקר שההוא יתפקע".
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם