סרג'נט שכטר: עפר שכטר במונולוג
לא מחזיק מעמד הרבה זמן עם אותה בחורה, אבל חושב שעכשיו הוא באמת מוכן לאהבה חדשה ויציבה. לא בדיכאון עמוק כמו פעם, אבל עדיין, אחת לכמה חודשים, הוא מעדיף להסתגר בבית ולא לראות אף אחד. לא חושב ש“שבוע סוף“ הייתה תוכנית טובה, אבל מקווה של“קצר משפחתי“ תיתנו קצת יותר אוויר לנשימה. עפר שכטר, ,29 במונולוג חודרני
הבעיה שלי היא לא לפתח רגשות, אלא שאני הפכפך. אני יכול לאהוב מישהי בטירוף, וזמן קצר אחר כך לא. יש לי אולי מעין נכות רגשית שאני לא מצליח להרגיש משהו הרבה זמן. הפסיכולוגיה אומרת שבגלל שאמא שלי נפטרה, זה קשור לפחד שלי לאבד אנשים ולכן אני לא נקשר אליהם. חוץ מזה אני נורא מפחד, כי זוגיות זה דבר מפחיד. אבל עם יד על הלב, היום אני מרגיש הרבה יותר מוכן. מערכת היחסים האחרונה פתחה אצלי את כל הצ‘קרות. עכשיו אני מרגיש שמה שחסר לי בחיים זה זוגיות אמיתית, אני רוצה לחלוק את החיים שלי עם מישהי.
בימים מסוימים אני יכול להתחיל עם בחורות בקלות, ברוגע ובשלווה, ובימים אחרים אני לא מסוגל להתקרב אליהן. אני מודה שלהתחיל עם בחורות זה לא הדבר הכי קל בעולם, מאז שאני זוכר את עצמי תמיד עשיתי את זה בכוח. אהבתי להתחיל עם בחורות, למרות שהחשש הכי גדול שלי היה לשמוע שהיא לא רוצה. ובכל זאת עשיתי את זה, כי הייתי מרגיש שאני מתחיל לעשות משהו שקשה לי לעשות. דחו אותי הרבה פעמים בחיים, ולהפתעתי הרגשתי סבבה עם זה. כשהייתי מתחיל עם בחורה, הייתי מפחד מדחייה, אבל ברגע שזה קרה, גם אם היא הייתה דוחה אותי כבר לא היה אכפת לי, כי אני התגברתי על הפחד שלי והתחלתי איתה. השאר לא באמת חשוב.
בגדו בי פעם אחת, כשהייתי צעיר יותר. הייתי מאוהב במישהי במשך כמה שנים, אבל היא לא בדיוק שמה עליי. בדיוק כשאמא שלי נפטרה, לפתע היא התקרבה אליי וליוותה אותי בכל התקופה הזו, ופתאום זה קרה והאהבה פרחה. אחרי שבועיים הגעתי למסיבה, ושם אמרו לי שהיא מתחרמנת עם מישהו. באותו הרגע היה לי קשה לאללה. היום, בדיעבד, זה שטויות, כי העומק הרגשי שלי אליה לא היה מספיק כדי שישנה בי משהו לכל החיים, אבל אז זה היה רגע מבאס לאללה. אני, לעומת זאת, אף פעם לא בוגד. אני לא הולך עם מישהי מאחורי הגב של מישהי, אבל אני כן מסוגל להגיד לבחורה שזה נגמר בינינו ומיד אחר כך ללכת למישהי אחרת. כשאני חושב על זה, גם את זה לא עשיתי הרבה זמן. היו לי לא מעט סטוצים בחיים, אבל אני לא טוב בזה וזה לא עושה לי טוב.
מבחינה חיצונית אצל בחורות, אגב, אני אוהב הכל. בגדול, אני נמשך לציצי. אני מאוד אוהב ציצי, אבל אני יכול להיות עם בחורה שאין לה ציצי שופע. מה שמאוד מושך אותי זה כריזמה - בחורות מצחיקות, מפולפלות, עצמאיות, עם אג‘נדה. בדרך כלל זה מה שמושך אותי.
עברתי תהליכים בחיים שלי, אבל לא מספיק לטעמי. הגעתי לשלב שבו פתאום כל חוסר הביטחון והחרדות צפים ועולים בי. בכל הטיפולים הפסיכולוגיים שלי הייתי עסוק באיך אני מביא את העבודה שלי למקום יציב. היו לי תקופות של עליות וירידות, לפעמים אחרי תוכניות שלא הצליחו הייתי נכנס לדיכאון ולא יוצא מהבית שבועות. אשכרה לא היה לי מצב רוח וחשק לחיות.
היו לי תקופות של דיכאונות שבהן לא רציתי לצאת מהבית, אפילו לא רציתי לדבר בטלפון. הייתי מזמין אוכל הביתה ולא יוצא ממנו במשך תקופה ארוכה. אני עדיין מוצא את עצמי במצבים כאלה, אבל התדירות נמוכה בהרבה. פעם זה יכול היה לקרות פעם בחודש, היום זה אחת לכמה חודשים. מי שמכיר אותי רואה עליי שאני לא במיטבי. אם אני בדיכאון, אני גם חייב להראות את זה. אני מגיע למקום ואני מתנהג בצורת "אני עצוב, אני בדיכאון.“ זה לא בא מרצון לתשומת לב - זו הדרך שלי לשחרר את זה. אם אני משאיר את זה עם עצמי, זה גומר
אני נע בין ביטחון עצמי מופרז לחוסר ביטחון מוחלט. אני יכול להיות מאוד בטוח בעצמי ואני יכול להיות שברירי ומפוחד באותו זמן. אני לא יודע איך זה קורה, אבל הסקאלה הזו רצה לה הרבה. בהמון תחומים בחיים שלי אני קיצוני לגביהם, נע מקצה אחד לקצה השני.
אם זה קשור לגובה? תכלס, הייתי משנה את הגובה שלי. מי שקורא את זה בטח אומר ’עוד פעם הגובה,‘? אז התשובה היא ’כן.‘! יש בתעשייה הזו עוד 20 אנשים נמוכים, אבל אף אחד מהם לא נחשב גמד כמוני. האמת היא שאני גם הבאתי את זה על עצמי בכל תוכניות הבידור, כי זו הייתה הדרך שלי לשחרר את זה. גם את האצבעות ברגליים הייתי משנה. החברים שלי תמיד היו צוחקים שאני יכול ללכת על הקיר או על התקרה.
אני לא חושב שבשנים האחרונות באמת היה שינוי בקריירה שלי, כמו שפשוט החלטתי לחשוף צדדים אחרים שקיימים בי. בתקופת "אקזיט,“ למשל, הייתי יותר צעיר ורציתי לעשות שטויות. זו הייתה התחלה ורציתי לבלוט, להוכיח את עצמי, ואל תשכח שזה גם מה שדרשו ממני אז. עם זאת מלכתחילה המטרה שלי הייתה לשחק, וכשפתאום התחלתי לעשות דברים רציניים כולם אמרו "התבגר, התבגר, התבגר.“
בתקופה האחרונה אני עושה הרבה סטנדאפ וזה משחרר אצלי משהו. זה מאוד קשה, אבל במקביל זה מדהים. זה אחד הדברים שמפחידים אותי ושאמרתי לעצמי שאני חייב לעשות. כל פעם שאני עולה לבמה אני חוטף פיק ברכיים והבטן שלי מתהפכת. זה מוכיח לי שאני חסר ביטחון, אבל גם שמאוד מעניין אותי להתמודד מולו ולהבין מה הוא רוצה, מאיפה הוא נובע, ולנצח אותו.
פעם הצטלמתי בעירום לסדרה "עד החתונה,“ המצלמה היתה ממש בתוך התחת שלי. אבל זה דבר, נגיד, שעשיתי בגלל הזווית של המצלמה, אני לא חושב שאני אעשה עירום פרונטלי, זה מאוד מביך אותי. אם הזין שלי יהיה במלוא תפארתו, אני אעשה את זה בכיף, אבל הבעיה היא שאתה בא להצטלם הוא נהיה כזה כמו בבריכה. המחשבה שאולי אני אבוא לצילומים ואני יודע שהוא עלול לבאס אותי באותו היום, גורמת לי לא לעשות את זה. בוא נודה: אם היה לי זין עצום, ולא משנה באיזה מצב, אז אולי הייתי חושב אחרת. שלא תבין: אין לי תלונות על מה שיש ואני מבסוט עליו, אבל עירום פרונטלי דורש משהו אחר.
לפעמים אני חושב לזוז קצת לשוליים, אבל יש משהו ממכר במיינסטרים. יש את האהבה של הקהל והכסף הוא טוב, אבל כנראה שיקרה משהו מתישהו ואני אחליט לעשות דברים יותר אזוטריים. אני מניח שזה תהליך טבעי, התחלתי משם ואחזור לשם. היום, אגב, אני לא עשיר אבל אני אמיד. תמיד יש לי פחד מפרנסה. אני מתקיים וחי פחות ממה שאני כביכול יכול - גם מהסיבה שאני לא יודע מה יהיה וגם מפני שכשהייתי ילד, אבא שלי הרוויח הרבה כסף ובשלב מסוים הוא נתקע בלי גרוש על התחת. בגלל הבעיה שלי עם מחויבות גם אין לי נדל“ן - הכסף שלי מושקע בשוק ההון. זה גם חלק מהריגושים שלי.
מטבע הדברים, בטלוויזיה אני רוצה לעשות דברים שיצליחו, דברים שאנשים אוהבים. כש“שבוע סוף“ לא הצליחה, זה לא שבר אותי, לא הלכתי לבכות בבית. פעם הייתי מתבאס חצי שנה שפרויקט שהייתי חלק ממנו היה נכשל. היום, אם משהו לא הולך, אני עובר לדבר הבא.
ב“שבוע סוף“ היו הרבה דברים לא טובים, הקסם לא קרה והחיבור לא הצליח. אחת הבעיות הייתה שהתוכנית עלתה המון כסף, ולא היה לנו זמן חסד להשריש אותה ולתקן אותה תוך כדי עבודה. גם את העונה הראשונה של "שבוע סוף“ קטלו בטירוף, אבל היא עלתה פחות ונתנו לנו אוויר לנשימה. אני חושב שהשינוי בין העונה הראשונה לשנייה היה דרסטי מדי. היה קשה מאוד לקחת משהו ולהפוך אותו לגמרי. זה היה כמו הטיטאניק. ציפיות בשמים ובסוף טבענו במים.
בתוכנית החדשה "קצר משפחתי“ (ראשון, ,21:00 ערוץ (2 אנחנו צופים בבעיות של משפחה, ואנחנו מנסים לעזור לה בצורה הומוריסטית. החיבור לתוכנית הזו הוא רק ברמה של ההומור ולא יותר מזה, זה לא באמת שאנחנו מציעים להם פתרונות. אין לי חששות שהתוכנית לא תצליח, כי בניגוד ל“שבוע סוף“ התוכנית לא כבדה. אין עליה משקל, היא לא עולה המון כסף. היה שלב שפחדתי להיות חלק מפרויקט שנכשל, ואחרי שאתה מתרסק אתה מבין שזה לא כזה נורא ואתה מנסה ללמוד מה לא לעשות. אחרי הכל לא תמיד הכל תלוי בי. אני בסך הכל בורג קטן במערכת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם