ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

טרי פויזן: על "מופע הפלאים של ד”ר פרנסוס"

טרי גיליאם מוכיח שלא אבד לו המוג’ו בכל מה שנוגע לדמיון ויזואלי, ומעלותיו של “מופע הפלאים של ד”ר פרנסוס” מצליחות לטשטש את הסגנון הסיפורי המרושל שלו

מאז שהתחיל בקריירת הבימוי המרתקת והבלתי אחידה שלו (עם “ג’ברווקי” ב-77’), טרי גיליאם תמיד נשאר נאמן ביצירתו לאובססיביות ולאימפולסיביות. חוסר המשמעת שלו כיוצר כלפי הגופים הפיננסיים המסרסים המממנים את סרטיו כבר הפך לאגדה, אבל האלמנט המשמעתי לא מסתכם רק בצרחות האימים שהוא משחרר כשבכירי האולפנים מנסים לגעת בפרויקטים שלו אלא גם בצורה ובתוכן של הפרויקטים עצמם: בין שמדובר במכניקה הנראטיבית העמוסה והמפוזרת שמאפיינת אותם ובין שבעולמות הוויזואליים הדחוסים לעייפה שהוא מקיז דם כדי להקים לתחייה, סרטיו של גיליאם תמיד התאפיינו בבלגן גדול.

לעתים, כשהוא ממוקד ונעזר בתסריטים משובחים ועקביים - כמו במקרה של “פישר קינג” ו”12 קופים” - זה הולך לו: השילוב שבין תנופת הבימוי הגיליאמית, הסגנון הוויזואלי הספציפי (עם התפאורות התיאטרליות המרופטות, השימוש השכיח בעדשות רחבות במיוחד והחיבה לזוויות צילום עקמומיות) ותסריט קוהרנטי מסתכם לכדי סרטים שמתקבלים בחיבוק על ידי המבקרים והקהל.

לעתים אחרות, בעיקר כשהוא שותף לכתיבת התסריט ועסוק במלחמות בלתי פוסקות נגד המממנים, נכנע גיליאם לגחמותיו ומשתולל: “ברזיל” האורווליאני והמופרע, “הרפתקאות הברון מינכהאוזן” הגדוש והמרהיב ו”פחד ותיעוב בלאס וגאס” ההזוי והאוונגרדי הם כולם סרטים פגומים, מבולבלים ומבולגנים. הם גם סרטיו הטובים ביותר, בעיניי. דווקא מתוך הבלגן מצליח גיליאם למצוא במה ראויה לתמה המרכזית ביצירותיו: כוחו של הדמיון האנושי והמחיר שהדמיון הזה גובה בעולם ריאליסטי שלאו דווקא משחק על פי אותם כללים.

זו גם התמה המרכזית של האיש עצמו ואחת מהסיבות לקונפליקטים שתמיד ליוו את הקריירה שלו. למעשה גם סרטו החדש, “מופע הפלאים של ד”ר פרנסוס”, הוא עדות לתמה הזו ומשמש כמעין מראה ליוצר ששוב נלחם כנגד כל הסיכויים כדי להביא את עושר דמיונו וחזונו אל המסכים. התוצאה, כרגיל במקרה שלו, מתגמלת ומתסכלת כאחת.

דוקטור פרנסוס (כריסטופר פלאמר הוותיק), קשיש נרגן ואלכוהוליסט שמסתובב ברחבי העולם עם המופע התיאטרלי שלו, הוא בן אלמוות. בחיי הנצח שלו (הוא בסביבה כבר אלף שנה) הוא זכה אחרי שניצח בהתערבות עם השטן, או, כפי שהוא נקרא בסרט, מר ניק (טום ווייטס, שמתאים לתפקיד כמו כפפה ליד). יחד עם גמד עצבני בשם פרסי (ורן טרויר, שגילם את מינימי בסרט “אוסטין פאוורס”), ולנטינה, בתו בת ה-16 (לילי קול המהממת), וצעיר זריז בשם אנטון (אנדרו גארפילד) עובר המופע של פרנסוס מעיר לעיר ומנסה לעניין עוברים ושבים במרכולתו הבלתי רלוונטית.

האם יש מקום לדמיון ולסיפורת בעידן המודרני, שואל גיליאם בתחילת סרטו, ועונה לעצמו: לא. פרנסוס וצוותו הם מספרי סיפורים, וניסיונותיהם לעסוק במלאכתם מעוררים בעיקר לעג ולעתים גם אלימות. אבל גם לעולם הדמיון יש מחיר: בתוך העגלה המגודלת שבה נעה החבורה של פרנסוס קיימת מראה שמשמשת כפורטל לעולם שבו הדמיון לובש צורה, על אחריותו הבלעדית של הנכנס אליו. גם מר ניק נמצא בעולם הזה, והנכנסים למראה עלולים, אם ייכנעו לתאוותיהם, לחמדנותם או להתמכרותם, לאבד את נשמתם למר ניק. אם הם עומדים בפיתויים, ייצאו הנכנסים כשהבעת אושר שמימית פרושה על פניהם - העושר שמציע עולם הדמיון שהתגלה מחדש מפיח בהם רוח חיים.

אבל העסקים מתחילים לפרוח רק כשוולנטינה ואנטון מצילים איש תלוי מגשר. האיש מתגלה כטוני (הית’ לדג’ר המנוח בתפקידו האחרון, מבריק כהרגלו), פילנתרופ ואיש חברה שסרח וסובל (או לא סובל) מאמנזיה. טוני, שנמלט מעברו, מצטרף אל פרנסוס והצוות, הופך לכרוז שלהם ומפתה, באמצעות לשונו החלקלקה והקסם האישי שלו, יותר ויותר לקוחות אל תוך מראת הקסמים של פרנסוס.

בינתיים מגיח שוב מר ניק לחייו של פרנסוס ומזכיר לו שקרבה העת למילוי הבטחה ישנה - תמורת חיי הנצח שלו התחייב פרנסוס למסור כל ילד שיוולד לו לידיו של מר ניק כשימלאו לצאצא 16. אבל מי הוא טוני? מה תפקידו בסאגה המתמשכת של ד”ר פרנסוס? האם ולנטינה אכן תעבור לידי השטן ביום הולדתה הקרב?

אם התקציר הזה מבלבל אתכם, זו ממש לא אשמתי. ניסיתי, אבל גם ב”ד”ר פרנסוס”, כאמור, נכנע גיליאם לגחמות התסריטאיות שאפיינו את סרטיו מאז ומעולם - התסריט גדוש ומתפזר, יש בו מהלכים עלילתיים מעורפלים (בעיקר בכל הנוגע לנוכחות הדמות של לדג’ר ולחשיבותה בתוך הסיפור), כמה סצנות בלתי נחוצות בעליל, קצב בעייתי ויותר שאלות מתשובות. חסידי הטוהר הנראטיבי עלולים למאוס בסגנון הסיפורי המרושל שגיליאם מפגין, אבל מעלותיו של “מופע הפלאים של ד”ר פרנסוס” מצליחות לטשטש מעט את הרישול הזה.

גיליאם, שכבר שנים משתעשע בהססנות עם היכולות הוויזואליות שמאפשרים אפקטים ממוחשבים (אחרי שעשה קריירה מהפן הפלסטי של אפקטים מיוחדים, בעיקר ב”הרפתקאות הברון מינכהאוזן” וב”ברזיל”), מאמץ סוף סוף ב”פרנסוס” את הטכנולוגיות הללו ומוכיח שלא אבד לו המוג’ו בכל מה שנוגע לדמיון ויזואלי - מאחורי המראה של פרנסוס מתגלים עולמות ממוחשבים מופלאים וייחודיים שגיליאם רקם עבור דמויותיו, כל אחת והדמיון הפרטי שלה. מאגמים זכים וליליות ענק, דרך סולמות אדירי ממדים שנוגעים בעננים וכלה בתוהו שחור מנוקד בשברי זכוכית מסתחררים. האימג’ים של גיליאם עוצרי נשימה, בעלי יופי מלאכותי מהמם.

הסצנות הסוריאליסטיות הללו זוכות לתוספת סוריאליזם מצדו של טוני, הפילנתרופ שסרח - לדג’ר, שמת במהלך הצילומים, מוחלף בסצנות הללו על ידי ג’וני דפ, ג’וד לאו וקולין פארל. ההחלטה הזו, שהתקבלה כתוצאה מאילוץ עצוב, דווקא משרתת את הסרט - כל אחד מהשחקנים המחליפים מייצג צד באישיותו המסובכת, המסתורית והחמקנית של טוני (ופארל המוצלח שבהם, שכן הוא מגלם את טוני האמיתי).

אבל מה מייצג טוני? למה נוכחותו הכרחית לסרט, כשהוא נע למעשה מחוץ למסגרת העלילתית? לגיליאם ולסרטו אין בהכרח תשובה לשאלה הזו ולשאלות נוספות העולות במהלך הצפייה, אולם גיליאם מוכיח שוב שלא המסקנות חשובות אלא הדרך אליהן.

כמו “ברזיל”, “הרפתקאות הברון מינכהאוזן” ו”פחד ותיעוב בלאס וגאס”, “מופע הפלאים של ד”ר פרנסוס” הוא סרט פגום, מבולבל ומבולגן. הוא מספק חוויית צפייה מבלבלת ופגומה לא פחות, אך מתגמלת בדרכה הביזארית. לטוב ולרע הסרט הוא סרט של טרי גיליאם לפניי ולפנים. מי שיטריח את עצמו לקולנוע יודע בדיוק למה הוא עושה את זה. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...