חיי מדף: ביקורת אלבומים
הרבה אלבומים טובים נותרים בצד הדרך כי הזמן קצר, המדפים מפוצצים והמלאכה מרובה. אז הנה עשרה אלבומים מז'אנרים שונים שיצאו באחרונה ושראויים לאור הזרקור ולאהבתכם הרבה
צמד חמד אמריקאי הוא מוזיקאי-יוצר-זמר (מאט וורד) והיא שחקנית קולנוע מעוררת תיאבון (זואי דשאנל מ"500 ימים עם סאמר") הוציאו השנה אלבום שני. אולי לא שמעתם על הראשון אבל היה זה "Volume 1", שהצליח במפתיע להיות גם עצוב מאוד וגם נמכר מאוד. השניים לא חיכו יותר מדי זמן ובחלוף שנה וחצי הוציאו את "Volume 2". אלבום שאפתני, רחב ויומרני יותר - במובן הטוב של המילה.
החדש של השניים האלה מנסה לשחזר את ימי הרדיו של שנות ה-60, את הסאונד המתוק-צובט של להקות הבנות
יש סוכריות פופ סתמיות ויש ממכרות. דשאנל שייכת לגמרי לסוג השני ומ' וורד הוא מוזיקאי נהדר, אישי וגם פוליטי, שמצליח תמיד לרקוח שירים קטנים על שברוני לב גדולים. תענוג.
הליקון אחד הדברים שמעוררים בי חימה הוא ז'אנר האלבומים "לילדים" שמתייחס לזאטוטים הזעירים כאל סוג של דבילים, ומרדד בעבורם את התכנים המוזיקליים עד לקו השלולית הדלוחה. אז הנה אופציה באמת טובה לחנך ילדים על ברכי הקלאסיקות. בלי עיבודים ובלי קיצורים והשמטות. יצירות כפי שהן מאת גדולי המלחינים.
"הברהמס הראשון שלי", "השוברט הראשון שלי", "השופן הראשון שלי", הם חלק מהסדרה שנועדה ללמד את הילדים את הא"ב של המוזיקה הקלאסית, אבל מוזיקה היא מוזיקה וכך מוצא את עצמו ההורה עם הכוונות הטובות כשהוא מתענג על מיטב היצירות שנכתבו אי פעם (ולאו דווקא לילדים), מתנגנות ברקע ונוסכות יופי בחיי הבית. הביצועים שבדיסקים נאספו מהקטלוגים המובחרים של חברות הפאר פיליפס דקה ודויטשה גרמופון, מה שמבטיח איכויות ביצוע וגם סאונד מהגבוהות ביותר.
שדה מזמרת, פיה עם נבל, ילדה בת שלכודה בגוף של אישה בוגרת, יוצרת גאונית, אמנית שרלטנית, קייט בוש לעניים, אלילת חובבי האינדי. היא הבשילה והתבגרה היא ממשיכה לשעמם, מבצעת עם אינטגריטי ואג'נדה נודניקית בלתי נסבלת. "Have One on Me" הוא אחד האלבומים המפעימים של השנה, אחד ממפגני היומרה הנוראיים של השנים האחרונות, פריצת דרך במוזיקת השוליים של המאה ה-21, שלושה דיסקים בעלי יותר מדי רגעים רדומים ועייפים.
ובכן? מה נכון ומה לא? מי שירצה לגלות ייאלץ להקדיש זמן איכות להקשבה אמיתית. אפשר לתעב את ניוסום או להעריץ אותה, אי אפשר להישאר אדישים כלפיה. האלבום השלישי שלה הוא אלבום משולש וחוץ משפע בלתי נתפס של כלי נגינה (נבל, פסנתר, פעמונים, תיבות נגינה, גיטרות חשמליות, קרן יער, כלי הקשה אפריקאיים) יש לפרויקט/אלבום/מפגן הזה עטיפה מהממת שדרוש זמן כדי לפענח.
האם תאהבו את זה או לא? נסו להשקיע את הזמן ולראות. אני נפעמתי והשתעממתי לסירוגין - אבל כל הזמן הייתי חדור תחושת הערכה גדולה לתשוקה של ג'ואנה ניוסום לפרוץ את הגבולות.
אני אוהב שירים עצובים ומהירים ולכן אני אוהב את הקיור, ולכן אהבתי גם את הסמיתס, ואני אוהב להקות אנגליות שיש להן כבוד לפסנתר ולכן אני סוגד לרדיוהד, ויש לי גם פינה חמה לקולדפליי. ומכל הסיבות הללו ועוד אני נמשך ללהקה האנגלית הזאת קין, שיש לה את התנופה וגם את הרגישות הבכיינית הממכרת ואת הפסנתרים.
טים רייס-אוקסלי וטום צ'פלין שנושאים שני שליש מההרכב על הכתפיים לא קופאים על הנוסחה המצליחה ואחרי שלושה אלבומים שיצאו מ-2004 ועוד אלבום הופעה חיה וגם שני די-וי-די, החברים מחפשים כיוון מוזיקלי אחר ומשתפים פעולה עם הראפר K'naan ועם- Tigarah, זמרת-יוצרת יפנית בת 28 (פירוש שמה הוא נערה-נמרה), שבאה להתארח ב-"Night Train".
האלבום האחרון של קין היה "Perfect Symmetry" מ-2008 שהוליד סיבוב הופעות בן שנתיים. כל השירים בפרויקט החדש נכתבו בזמן הנסיעות בדרכים ובמלונות. התנועה של הלהקה הזאת היא כרגע החוצה ממרכז הפופ-רוק האנגלי, מלנכולי, מהיר לכיוון סגנוני אחר. זה מעניין כמו שזה נשמע וזה נשמע פשוט טוב.
ההרכב האמריקאי המצוין דה נשיונל נוסד בידי חברים מברוקלין, ניו-יורק ואוהיו, סינסינטי. עשר שנות קיום יצירתי, פעילות פוליטית למען בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ולמען העם הטיבטי הכבוש והמדוכא ונגד כריתת יערות ובעד מזון טבעי, ממקמים את דה נשיונל בצד המאוד דעתני ומעורב של הרוקנרול העכשווי, רחוק מאוד מההתנהלות ההדוניסטית והמחושבת כל כך של רוב הרכבי הרוק המודרניים.
האלבום החמישי שלהם "High Violet" דלף לאינטרנט בטרם הסתיימו כל ההעלאות האחרונות, ככה שאם הורדתם אותו באופן לא חוקי, סביר להניח שאין לכם את התוצר המוגמר (והמוצלח הרבה יותר). הלהקה אפשרה לכל מי שרוצה להאזין לאלבום השלם באתר של ה"ניו יורק טיימס" במשך חודש ולהחליט אם הוא רוצה לרכוש אותו.
אני ממליץ משתי סיבות: הראשונה זהו דיסק מצוין, המשך טבעי ל"בוקסר" מ-2007. השנייה: צריך לחזק את כוחות האור ודה נשיונל בהחלט נמנים עם הטובים. מאט ברנינג'ר, סולן הלהקה סיפר שהם התחילו לעשות אלבום פופ מענג ורווי אושר אבל הם לא הצליחו להישאר באופוריה הזאת יותר מדי זמן. אם לסכם אותו לפי ברנינג'ר זה אלבום שאפשר לרקוד אותו, אבל הוא לא אלבום שמח.
כל מי שקורא להרכב שלו על שם אלבום מופת של פרנק זאפה כבר מועמד להיות חבר שלי. גאז קומבס ודני גופי, הסולן והמתופף של סופרגראס, יצאו מלהקת האם אל דרך חדשה: פרויקט הקאברים האהובים עליהם. אפשר לחזור ולכתוב עד כמה נמאס מגרסאות כיסוי, מחזור ושחזור, אבל האמת היא שהשניים עושים ב-"Turn Ones" רוקנרול שמח מהסוג המוצלח ביותר.
את ההפקה המוזיקלית הפקידו בידיו של המאסטר האמן ומפיק העל נייג'ל גודריץ' (בק, רדיוהד) והשירים כוללים בין היתר חידושים לביסטי בויז ("You Gotta Fight For Your Right"), לסקוויז (Up The Junction"), לקיור ("The Lovecats"), לרוקסי מיוזיק ("Love Is The Drug") ולאלביס קוסטלו ("Pump It Up") - ושלל השירים העליזים-סרקסטיים-אנרגטיים מוגש בחן ובאהבה גדולה בידי שניים שמחברים גלאם עם הומור.
פולק אנגלי בטעם של פעם עם בנג'ו והמון גיטרות אקוסטיות, הרמוניות קוליות מושלמות ושירים עגולים המתארים את הטבע ואת מזג האוויר והשפעת יום ראשון בבוקר על נפש האדם (האנגלי) הקם ממיטתו (מאוחר), מביט אל השמים (האפורים) ונאנח לעצמו שהנה עוד יום אבוד. הדיפרסיה השקטה היא חלק מהאופי האנגלי והיא אחראית לחלק מהיצירות הכי יפות ביקום.
הלהקה מונהגת על ידי מרקוס ממפורד, שמנגן על מנדולינה, גיטרות ותופים, והחברים האחרים (שאינם בניו בשום צורה שהיא, אך הם מנגנים יפה מאוד בדוברו, באקורדיון, בקלידים ובדאבל-בס). הלהקה הגיחה מלונדון דווקא ולא מאיזושהי עיירה כפרית נידחת עם ריח של חלב עזים, ופרצה לתודעה בפסטיבל הפולק הגדול של 2009, שם סומנה כהבטחה גדולה.
אלבום הבכורה שלהם "Sugh No More" גדוש בקסם העתיק הזה של אלבומים שנשמעים כאילו נשכחו בתיבה כלשהי באולפני אבי רואד בשנות ה-70 והוא מצליח מאוד בבריטניה, אבל עוד יותר מכך - באוסטרליה שם הוא דוהר בראש מצעד המכירות מאז פברואר. אגב ממפורד אנד סאנס משמשים כלהקת הליווי של לאורה מרלינג (ואליה נגיע תכף ומיד).
לא ייאמן כי יתואר אבל מרלינג היא בקושי בת 20 וכבר עם שני אלבומים (מצוינים) ברקורד הצלחה מסחרית ותיוג מכובד כאחת ממובילי הסצנה של האינדי-פולק בבריטניה, לצד ממפורד אנד סאנס.
מדובר בילדת פלא לכל דבר שהחלה לנגן ולשיר בגיל חמש, ומצליחה כבר שני אלבומים ברציפות לחבר ליריקה פשוטה אך חכמה עם מלודיות מנצחות. מרלינג מייצרת המנונים אינטימיים כאלה שאי אפשר באמת לצעוק אותם באוטו, אבל אפשר לעצום עיניים ולהרגיש איך הלב ממריא בזכותם.
את האלבום "I Speak Because I Can" הפיק איתן ג'ונס (קינגס אוף ליאון, ריאן אדמס, ריי לה מונטאן) והוא יצא בשתי גרסאות שונות - האחת רגילה והשנייה - מיוחדת, הכוללת חמישה שירים נוספים וסרט דוקומנטרי עם ראיונות מאחורי הקלעים וקטעים מהופעתה של מרלינג ברויאל פסטיבל הול בשנת 2009.
"מוזיקה היא חוק מוסרי. היא נותנת כנפיים לשכל, נפש ליקום, מעוף לדמיון, קסם לעצבות, חיים להכל", כתב אפלטון. המוסר, הכנפיים, המעוף ,הנפש, תחושת האינסופיות, הקסם, העצבות, החיים - כל אלה נמצאים בחצוצרה של תומאש סטנקו.
החצוצרן הפולני הצעיד קדימה את הג'אז המודרני וגם באלבום החדש שלו "Dark Eyes" הוא מגיש וריאציות, אטיודים, קטעי שיר קטנים ללא מילים, תמונות בצלילים מן החיים. סטנקו הוא חצוצרן לירי, יש לו רוך קריסטלי, זהו יופי נטו, מאוד מזרח אירופי והנגנים שלו עוטפים את החצוצרה הפיוטית והמלנכולית שלו בעידון אלגנטי.
הפסנתר מזכיר את העבודות של ביל אוואנס והתופים מתנגנים כסוג נוסף של כלי נגינה הרמוני ולא רק כמכתיבי קצב. אלבום ג'אז נפלא חורפי לילי ומלא רגש.
פיל קולינס ישן טוב בלילה עם ערימות של מאות מיליוני דולרים בבנק. פיטר גבריאל הוציא אלבום קאברים השנה והוא מזדקן בנחת. ומה עם סטיב האקט? טוב ששאלתם, כי האקט, הגיטריסט של ג'נסיס בתקופת הזוהר (עם גבריאל) מנהל (מאז פרש מהלהקה ב-1977) קריירת סולו סולידית. יש לו ברזומה שני אלבומי מופת, תקליט הבכורה מ-1975 (כשעדיין היה בג'נסיס) והשני "Morning Spectral" מ-1979, שהיה חיבור בין הנטייה שלו למוזיקה חלומית לבין הווירטואוזיות שלו כגיטריסט פרוגרסיב מהיר.
האלבום החדש שלו "Out of The Tunnel's Mouth" יוגדר אולי כאלבום קאמבק, על אף שהאקט עושה את שלו בצניעות ובשקט כבר המון שנים. היפה באלבום הכפול הזה שהוא מחזיר לאוזניים אגדות עתיקות כמו כריס סווויר הבסיסט של יס, אנטוני פיליפס, שהיה הגיטריסט הראשון והמופלא של ג'נסיס, וגם את אחיו החלילן פיטר האקט ולהקה שלמה שמנגנת ומלאה בהשראה כאילו שנות ה-70 מעולם לא חלפו להן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם