ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

זאת הקטנה: ראיון עם יונית טובי

פיה שברירית, אישה זערורית, פרח שצריך להשקות ובובת חרסינה. יונית טובי, כוכבת "פיאף" וההפתעה הענקית של טקס פרסי התיאטרון, יודעת בדיוק מה מפתה לומר על קומתה ועליה, אבל זה לא מזיז לה

שאגות "בראבו" בסוף ההצגה, משיכות אף במהלכה, ובקיצור: אקסטזה שאחרי הבכי - אלה קולות הליווי של "פיאף" בתיאטרון באר שבע. את ההצגה נושאת על כתפיה יונית טובי, הזוכה הטרייה והמפתיעה בפרס התיאטרון לשחקנית הטובה ביותר. "האישה הקטנה הזאת גרמה לי להתרגש כמו שלא התרגשתי אף פעם בתיאטרון", כתב טוקבקיסט אחד, "לא בכיתי ככה מאז הסרט 'במבי'".

את התכונה הזאת, היכולת להשפיע על אנשים, גילתה טובי בגיל ארבע, כשהופיעה בפני קשישי בית אבות בהרצליה. בימים קבועים הייתה מגיעה עם אביה, שנשא טייפ גדול, ורוקדת בפני הקשישים שיצאו לפוש מחוץ לבניין שלהם. "זה היה בחמש אחר הצהריים", משחזרת טובי. "הייתי רוקדת להם, את יודעת, 'ימינה ימינה, שמאלה שמאל, לפנים אחורה', והם היו נרגשים עד דמעות, שמחים. הייתי משמעותית בשבילם. כבר אז הבנתי ששם, בעשיית אמנות, אני פורחת. כי האמנות בחרה בי, לא אני בחרתי בה. בסוף ההופעה הייתי קוטפת להם ענפים משיח היסמין הריחני הקרוב ומגישה לכל אחד, כמחווה לאהבה שהם נותנים לי. זה קצת כמו עכשיו, כשקהל זר בא אליי אחרי ההצגה ואני מחבקת ומנשקת".

זה טעם חייך?
"להיות משמעותית? כן. לגרום לכמה שיותר אנשים לעבור חוויה רגשית. שייצאו מההצגה אחרת ממה שנכנסו אליה, לחולל שינוי בחייהם. אני לא רוצה לעבור בעולם ככה, בלי להשאיר סימן. כשאני שומעת קינוחי אף ומחיאות כפיים, אני מתעצמת על הבמה. גדלה, מתרחבת. אני נותנת דרור לכל - לשמחה, לכאב, לעצב, לפחדים, לפצעים. זאת הדרך שלי להעביר את הסודות שלי". כבר לא אומרים על אנשים שהם "מתת עטפים בסוד", אבל טובי מתעטפת בסודותיה, רוקדת את ריקוד המצועפת. "רק דרך האמנות אני מוכנה להיחשף לגמרי. אני פוחדת שהפער בין האמן עצמו לבין מי שהוא משחק יילך לאיבוד. שהקהל יידע דברים כשהוא רואה אותי משחקת. צריך תמיד שיהיה איזה סוד".

האם אלה עקרונות, נחישות, או אולי אימה שיקרה לה משהו נורא כשתיחשף ותיתן אמון? "את צריכה להצמיח עור עבה יותר", אמרו לה מורים כשלמדה מחול ופסנתר בגיל צעיר. מורים נטו לגונן עליה, היא אומרת, גם מפני התפרצות רגשית לא מבוקרת, שמאיימת להסתיים מי יודע היכן. טובי פוחדת משיגעון ונוטה להאת מין ברוחות רפאים. "אבל אל תכתבי על פחד השיגעון", מפצירה בי טובי, שמודעת להדהוד של כל מילה בשיחה, אותו הדהוד בעיתון, שמעבר לשליטה שלה. אנחנו מתמקחות אפילו על השימוש במילה "פגיעות", שטובי מבקשת להחליף ב"רגישות". כי "פגיעות זו מסכנות. ברגישות יש מכלול של הזדהות, חמלה, ופגיעות. תעשי לי טובה".

אמן ופחד שיגעון זה דווקא צירוף חיובי. נסים אלוני אמר: "אני תמה איך חרף העובדה שהיה עליי להיות משוגע, אני נורמלי. את יכולה להבין אובדן שליטה?
"בתהליך החזרות על 'פיאף', עבדנו על הסצנה שבה נאבקת פיאף עם הסוכן שלה. זה מאבק על בקבוק אלכוהול, אבל זה בעצם מאבק על דרך חיים. היא טוענת שסבלה מספיק, שייתנו לה לחיות כמו שהיא בוחרת, גם אם היא מזיקה לעצמה. נאבקנו עד מכות, עד דמעות וצרחות שלי, ולא רציתי לוותר. לא רציתי להיות שק איגרוף. הוא הרביץ לי בכל הכוח ואני נתתי פייט. כל המים עלו לי למעלה - אבל זה לא דמעות, כי דמעות זו בכיינות. זה לא זה, זה הרגשות שבוערים בבטן. זו הייתה אחת החזרות הטובות שהיו לנו, אבל הבמאי ידע לשמור עליי ולא לבקש לעשות את זה שוב בחזרה, כי אפשר להשתגע".

שמות תואר רבים נצמדים בקלות ליונית טובי נמוכת הקומה: פיה שברירית, אישה זערורית, ילדה-אישה, ציפור שיר, הנפש הטובה מחדרה (שם בילתה את רוב חייה, בת לסוכן ביטוח ולרוקחת). המורה הראשונה שלה לפסנתר כינתה אותה בכיתה ג' "פרח שצריך להשקות" ו"בובת חרסינה". אבל טובי אינה שבירה וגם לא משוועת למים. היא עומדת על זכותה להצטיין בחריצות שמעבר לכישרונות טבעיים. "המורה לפסנתר אירה חותכת לי תפוח ואני שואלת: 'נו, מתי כבר אנגן'?", היא מספרת. "היא נותנת לי להכין עמודים מספר אחד ושתיים ביצירה, ואני מכינה גם את שלוש ואת ארבע. זה האתגר. בבית הספר העממי למדתי כל הזמן במקביל לפחות בשניים או שלושה חוגים: בלט מודרני, קלאסי, קבוצת שירה, וגם מדריכה בצופים".

טובי הצטיינה אגב גם במתמטיקה, והופנתה בכיתה י' לתוכנית למצוינות באוניברסיטת בר אילן. אבל חלומות אחרים ניצחו. "למרות שהייתי פותרת לפני בחינות יותר ממה שצריך. חנונית, נו".

בכיתה ז' בבית הספר לאמנויות בחדרה הטילו עליה 12 תפקידים, 30 תלבושות, בחילופים מהירים: מחול, שירה ודרמה, באירוע בני מצווה בלטרון. "אפילו הבמאי נבהל וצעק: 'יונית, את לא יכולה לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה'. עמדתי בזה בעזרת המחנכת שעזרה לי להתלבש בחושך, והבמאי ניגש להסיר בפניי את הכובע בסוף האירוע. באותו יום, אני חושבת, הוריי הבינו שזהו, שזה רציני, שאני הולכת לעשות את זה".

שאפתנית?
"לא, הולכת אחרי רצון וחלום".

דיברת פעם בריאיון על חלום לקבל את פרס ישראל, על הופעה בקיסריה.
"התכוונתי לרצון להיות אמן רציני, עמוק, לקריירה ארוכת טווח. לא כוכבנות של חמש דקות תהילה ב'האח הגדול'. לא התכוונתי להיבט החיצוני של עצם קבלת פרס. אם אקבל פרס ישראל בגיל מבוגר, זו תהיה עדות לכך שעשיתי את כל הדברים שאני מתכוונת אליהם. ולגבי קיסריה - זה לא למלא את המקום כדי למלא. הייתי שם בהופעה של יהודית רביץ, וכל האמפי עמד ושר בעיניים נוצצות את השירים שלה. זה מעיד על קריירה ארוכה שנגעה באנשים רבים. אני לא אוהבת להיקרא כוכבת, זה נשמע לי שטחי כל כך".

טובי, 25, מורכבת כאמור מכל דימוי בנאלי המערב מתיקות, אבל נדמה לי שמה שמרתק, משפיע ומכריע באמת בחייה של טובי הוא העובדה שהיא ילדת נס. "הוריי ילדו את אחותי הבוגרת, מהנדסת תעשייה וניהול, גאון לדעתי, ואז ניסו במשך 12 שנים להביא ילד נוסף. אחרי ארבע הפלות הם כמעט נוא-שו, ואז הציע להם רופא שאמי תשכב תשעה חדשים מלאים בשמירת היריון. לקום רק לשירותים. וזה הצליח".

כילדה שהיא נס, טובי רגילה מיום שנולדה להיות מחובקת ומחבקת. קרה לה, היא אומרת, שנתנה אמון מלא באנשים והם לא החזירו לה, או לא הבינו אותה נכון. אולי כי היא מקרינה תחושת טוב-לי-בעולם שבאה מבסיס הורי איתן. זה עלול להרגיז. טובי צוללת לסיפור ילדות בהרצליה, לפני המעבר לחדרה, וחיה אותו בחדות מחדש. היא מגיעה עם הוריה לגור בבניין חדש. בבניין יש קבוצת ילדות מגובשת. היא מנסה להתחבר. הן קוראות לה לרדת ולשחק איתן בבובות ברבי. גם לה הייתה קופסה אדומה ענקית עם בובות ברבי. היא יורדת אליהן, אבל הן מתחבאות, נעלמות. היא שומעת אותן צוחקות מרחוק. וזה חוזר וקורה שוב. שוב הן מזמינות, שוב היא מאמינה, יורדת, והן נעלמות.

"בסוף שיחקתי עם הבנים בגינה משחקי תיאטרון שביימתי", היא אומרת. "אבל לא פעם נתתי את הלב ללא גבול, באתי בטוב וקיבלתי הלם מהתגובה. בימי בית הספר בתלמה ילין הייתה לי להקה שבה הייתי סולנית. באחת החזרות החשובות הגעתי עם פרח לכל אחד וכתבתי לנגנים משהו כמו 'לנגנים המהממים שלי', משהו כזה. אחד מהם דחה את הפרח, ואמר אחר כך 'מה, אנחנו שלה, הנגנים שלה?'. ואני באתי ממקום עוטף ואוהב. הם גם לא הבינו למה אני משוחחת עם הקהל ולא שומרת דיסטאנס. הכול שם נגמר מהר מאוד. זה קרה לי כמה פעמים בחיים עם חברים, עם קולגות. וקרה גם שמישהו השתנה פתאום ביחס אליי, בגלל בעיה שלו... הוא גילה לי מה זה כאב".

אבל את הנס המשפחתי, קרן האור המפזזת.
"באמת נס. הוריי גוננו על האוצר שלהם, נתנו לי הכול. אמא, שהוריה נולדו בקרקוב, היא דאגנית כמו כל אם פולנייה, בננה וסוודר. אבא הוא דור שני בארץ להורים בני תימן. הם עוזרים לי לממש את החלומות שלי בכל דרך אפשרית עד היום".

זיווג שהצליח?
"הוריי רוקדים בכל מקום ובכל רגע אפשרי, גם בסלון הבית. אלביס מתנגן אצלם ברקע, והם רוקדים גם רוק צרפתי".

את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בתרבות מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...