הרשימה השחורה: על "Covers" של פלסיבו
רגע לפני שהחבורה האפלה מגיעה להופעה בישראל, שלחנו את משה מזרחי לבדוק את אלבום גרסאות הכיסוי של פלסיבו. קשה לומר שהוא יצא מרוצה
Placebo – covers, הליקון
פלסיבו, שיופיעו בארץ בעוד כשבועיים, הם להקה מצוינת שכבר הוכיחה את עצמה לא מעט פעמים. אך בגרסאות הכיסוי שלהם אין שום חידוש או מעוף. זה לא שבשירים כמו "Bigmouth Strikes Again" של הסמיתס, "Where Is My Mind" של הפיקסיז, "20th Century Boy" של טי רקס או "The Ballad Of Melody Nelson" של גינסבורג אסור לגעת. מותר ואף רצוי, אבל נסו לתת לנו משהו אחר. ברוב המקרים זה נשמע כאילו הם לא הקדישו לביצוע אפילו דקת מחשבה, מה שגורם לקטעים להחוויר לעומת השירים המקוריים עמוסי הרגש והתעוזה.
בעולם המוזיקה, יש כל-כך הרבה גרסאות כיסוי שעולות על המקור, או לפחות משתוות לו או לא נופלות ממנו. דוגמאות לקאברים מעולים הרי לא חסר. נירוונה עושים דיוויד בואי ומקפיאים את הזמן, בק עושה את "Everybody Gotta Learn Sometimes" של הקורגיז ומחסיר פעימת לב בכל האזנה ועוד ועוד. ברוב המקרים, פלסיבו לא פגעו כאן באף אחת מהקטגוריות האלה.
לא מחדשים כלום. פלסיבו
צילום: יח''צ מורן פז
הביצוע של פלסיבו ללהיט של הסמיתס למשל, נשמע כמו של להקת תיכון. את "ג'קי" הנפלא של שינייד אוקונור הם חירבו לגמרי. ב-"20th Century Boy" יש אמנם ניסיון מעניין להיצמד למקור, אבל זה רק כמעט עובד. "מלודי נלסון" נשמע עייף וכבד, "I Feel You" של דפש מוד צווחני ומיותר ורק שניים מהביצועים מצליחים להתבלט באלבום הזה.
הראשון, "Holocaust" של ביג סטאר המופלאים (שמנהיגם אלכס צ'ילטון מת לפני שלושה חודשים), בו מולקו מצליח לצמרר כמו שהוא יודע והשני הוא הביצוע הכי מרענן באלבום הזה, המגה-להיט דיסקו/פופ של בוני אם "Daddy Cool", שתחת מעטה הגיטרות והאפלה של פלסיבו נשמע פתאום סופר מעודכן ופחות דביק ומריח מריקודים של הדודים בחתונות.
האלבום הזה יצא
כבר כדיסק בונוס לאלבומם הרביעי "Sleeping With Ghosts" אבל אזל מהמדפים. עכשיו הוא יוצא כאלבום בפני עצמו וזוהי הזדמנות להיזכר בעיקר בהשפעות של החברים בשחור ולרוץ לשמוע אותן. הדבר היחיד שטוב כאן הוא רשימת השירים המעולה והמגוונת שמאלצת את מי שלא מכיר לרוץ ולחפש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם