מפעליקה
אייל לוי גילה את מטאליקה לגמרי במקרה, כלהקת חימום אלמונית ב-1984. מאז הוא מקפיד לעקוב אחרי ההיסטריה שהפכה לקונצרן כלכלי. רגע לפני שהם עולים על הבמה בישראל, הוא מספר על ההיכרות הראשונה ביום חמסין בפריז, על מותו הביזארי של הבסיסט, ההתמכרויות הכרוניות של הסולן ועל סיבוב ההופעות הנוכחי, שמשלב בין אסונות, אלימות וכסף גדול
הייתי אז בן 18, כמה חודשים לפני הגיוס. סיימנו שליחות משפחתית של שנתיים בצרפת. ריח אחרון של חופש, בגט, מגדל אייפל ותחנות מטרו תת קרקעיות. היה לי שיער ארוך, ז'קט ג'ינס קרוע ומה שעניין אותי במיוחד זה רוק כבד. הייתי יכול להתווכח שעות עם ארז רותם, לימים הכתב הפלילי של הערוץ השני, מי יותר טוב: ריצ'י בלקמור, הגיטריסט של דיפ פרפל, או טוני איומי מבלאק סבאת.
בתחילת קיץ 1984 ארז התקשר בהתרגשות, שאל אם שמתי לב לפוסטרים שמכסים את העיר. אמרתי לו שטרם. "פסטיבל רוק כבד", הוא בישר. אוזי אוסבורן, רוני ג'יימס דיו, וייטסנייק והכי חשוב - מוטלי קרו, הלהיט החדש מארה"ב, יהיו שם. זה היה פסטיבל הרוק הכבד הראשון שנערך בצרפת ואלפים מילאו את הרכבות כדי להגיע לשדה נטוש ליד לה-בורז'ה, היכן שמתקיים בדרך כלל הסלון האווירי. רק שאז לא חשבנו שהצרפתים יכולים להיות חלטוריסטים, ממש כמו הישראלים. לא עברו כמה שעות והכרוז התנצל ואמר שבגלל בעיות טכניות וייטסנייק לא תופיע ולא עלינו, גם חברי מוטלי קרו ביטלה את בואם. אבל שלא נתאכזב: את מקומן יחליפו להקות צרפתיות, משובחות. במילים אחרות - גברים בטייטס שאין להם מושג איך מחזיקים גיטרה.
היינו בדיכאון, הצעתי שנלך. גם חם, גם לא נראה. ארז אמר שממילא אין מה לעשות ובערב לפחות אוזי יופיע, ייתכן שינגוס באיזה עטלף חולה. אוגוסט בפריז חם כמו בגיהינום. העברנו את הזמן בהליכה לאורכו ולרוחבו של השדה, בעטנו באדמה היבשה, לעתים ניסינו לתפוס מחסה תחת הסככות המאולתרות שהמארגנים הציבו. ואז, בערך בשלוש, כשהשמש עוד חבטה, הכרוז הודיע שאל הבמה הוא מזמין להקה אמריקאית צעירה - מטאליקה. הקהל נשאר אדיש, והמחסומים לפני הבמה היו ריקים בשעה שארבעה חבר'ה צעירים, בלי עוזרים וצבא טכנאים, עלו בצעדים מדודים. הם חיברו את הכבלים של הגיטרות למגברים, עשו ניסוי כלים קטן והתחילו.
זה היה רעש לא אופייני. תבינו, בתחילת שנות ה-80 לרוב להקות הרוק הכבד הייתה נוסחה מנצחת. התחלה עם גיטרה, אמצע שהוא סולו גיטרה וסיום ברור מאוד - שתי גיטרות. מטאליקה התחילה ברעש מאורגן, תופים, בס דומיננטי וגיטרה. היא גם סיימה ברעש. אחרי השיר הראשון הקהל שנשכב תחת הסככות החל להתעורר, בשיר השני הוא כבר עמד, בשיר השלישי הוא רץ לבמה. מטאליקה לא עזבה לפני שנתנה שני הדרנים כששאר הלהקות באותו יום, במיוחד הצרפתיות, גורשו בבושת פנים לתהומות השכחה.
זה היה מדהים. טרי, רענן, טעון באנרגיות לא מוכרות. אני וארז הסתכלנו
מאז אותה תגלית מוזיקלית יצא לי לראות את מטאליקה בפעמיים שהייתה בארץ. זו כבר לא להקה של ארבעה חבר'ה צעירים ונאיבים, אלא מפלצת משומנת ומאורגנת. מיליוני מעריצים ומנגנון שמדפיס כסף 24 שעות ביממה. רק מה, כמה שינסו, הם לא יצליחו לחזור לאותו סאונד פרימיטיבי, ראשוני, מענג של אוגוסט 1984.
הבסיסט שלף אס. ואז נשלף מתוך האוטובוס. כשרצנו לבמה, אז לפני 26 שנה, הפרונט כבר היה תפוס, אז זזנו לצד השמאלי, היכן שעמד הבסיסט. הוא אמנם לא הגיטריסט, הפייבוריט של כולם, או הסולן האנרגטי, אבל במקרה שלפנינו עמדה תופעת טבע. קליף בארטון היה עב"מ. אם חבריו עוד לבשו שחורים ומדים שהזכירו תלבושות מסורתיות של רוק כבד, הוא עמד בחולצת ג'ינס, כפתורים פתוחים. הוא נראה קצת חולה, אבל איזו נגינה. עד היום הוא נחשב לאחד הבסיסטים הגדולים בז'אנר. השפיע על דורות של נגנים, רק חבל שהוא מת.
שנתיים אחרי שראיתי אותו בשדה של לה-בורז'ה, בספטמבר 1986, הוא החזיר את נשמתו לבורא בתאונה שעוד תשפיע על עתיד הלהקה. מטאליקה סיימה אז הופעה בשטוקהולם והייתה בדרכה לקופנהאגן. זו הייתה בדיוק תקופת הביניים. האלבום "Master Of Puppets" תפס עם מכירת 470 אלף עותקים והזניק אותם קדימה. המנהל, קליף ברנשטיין, אמר לחברים שהנה עוד מעט הם יוכלו לעזוב את ההורים ולגור לבד. "היינו אז במסע הופעות של חמישה חודשים", נזכר לארס אולריך, המתופף. "שתינו אלכוהול 12 שעות ביום, זיינו בלי הפסקה. חיינו את כל הפנטזיות המטורפות של רוק כבד ובחורות ואז קליף התעורר: 'פאק, אני יכול לקנות בית', אבל אף אחד מאיתנו לא רצה בית. רצינו הופעות, לא רצינו לחזור".
12 שעות לפני מותו, בבר בסולנה, בראיון אחרון לעיתונאי יורגן הולמסטאט, ישב בארטון עם פחית טובורג ואמר "יש תקווה למוזיקה שאנחנו עושים". הלהקה עלתה לאוטובוס שהיה רחוק מלהיות מפנק. הבסיסט התחרה עם הגיטריסט, קירק האמט, על המקום הטוב ברכב, כדי שיוכל לתפוס שינה. הם התחרו מי ישלוף קלף יותר גבוה, הבסיסט שלף אס. קצת לפני השעה שבע בבוקר, ממש לפני ליונגבי, הנהג איבד שליטה, האוטובוס עשה כמה סלטות, קליף נזרק מהחלון והרכב הכבד נחת עליו. מותו נקבע מיד.
הלהקה לא ידעה אם תמשיך. במיוחד היה זה הסולן והמנהיג, ג'יימס האטפילד, שלקח את המוות בצורה קשה. יום אחרי הטרגדיה מצאו אותו שיכור, מסתובב ברחוב וצועק "קליף, איפה אתה?".
מטאליקה חזרה להצליח בגדול. הבסיסט המחליף, ג'ייסון ניוסטד, הפך להיות חלק מצוות של מולטי מיליונרים. רק שגם הוא הודה שאף פעם לא הרגיש ממש חבר. "תמיד היה צל כבד שכיסה אותי, כאילו נכנסתי לנעליים שגדולות עליי", אמר . ניוסטד עזב אחרי 14 שנים. החליף אותו רוברט טרוחיו, אבל זה לא משנה. "כשמטאליקה איבדה את קליף היא לא איבדה רק בסיסט", אמר פעם אולריך. "היא איבדה את הנשמה".
פעם להקה מרעישה. היום מפלט מהרעש של הילדים. אולריך הוא דני במקור, יליד קופנהאגן. בנו של טורבן, בן ה-82, שהוא בכלל טיפוס צבעוני. מוזיקאי, סופר, צייר, שדר רדיו ובעברו הרחוק שחקן טניס מקצועני, חבר נבחרת דנמרק. ב-1977 החליטה המשפחה להגר לארה"ב והבן לארס, שכבר היה חזק בענייני מוזיקה, פרסם במגזין "ריסייקלר" מודעה שבה הוא חיפש נגנים כדי ליצור איתם רוק כבד שמושפע מלהקות מובילות כמו טייגרס אוף פאן טנג ודיימונד הד. אל תדאגו, אתם לא לבד, רוב האנשים על פני כדור הארץ לא שמעו עליהן.
האטפילד יצר קשר. מאוחר יותר, בראיונות, סיפר הסולן שהוא רצה לנגן ולא לעבוד. אולריך היה זה שמצא את השם ללהקה החדשה, הגיע לחברת התקליטים והתחיל לרקום קשרים ראשונים בדרך למעלה. השניים הם בעצם החברים היחידים שנשארו מאז. "אני וג'יימס שכרנו בית באל קריטו", לארס סיפר בראיון לפני 15 שנים. "שם כתבנו את התקליטים הראשונים. לכל אחד היה חדר שינה, דייב הגיטריסט ישן אצלנו על הספה בסלון. כלבים הסתובבו חופשי. את הגראז' הפכנו לחדר חזרות, עם קרטונים של ביצים שנועדו להעלים את הרעש. זה היה המקלט של כל השכונה. אנשים חיו איתנו, הסתובבו לידנו. זה כיף כשאתה בן 19".
גם אחרי שההרכב גובש זוהו האטפילד ואולריך כמנהיגים הבלתי מעורערים. שניהם אנשים חזקים, דעתנים והכי גרוע - עקשנים ושונים. אם אולריך אוהב יצירות אמנות, האטפילד הוא איש של מכוניות, ציד והתמכרויות ששלחו אותו בעבר למכון גמילה. לפני שש שנים, כשהלהקה הקליטה את האלבום "Saint Anger", היא שכרה מטפל מיוחד כדי לנסות להשכין שלום בין השניים. התהליך כולו צולם לסרט הדוקומנטרי הנפלא "סוג של מפלצת".
באחת הסצנות, אחרי שהאטפילד חוזר מגמילה, מתברר שהוא לא יכול לעבוד יותר מארבע שעות ביום. הסולן הודיע שלא נוח לו שהלהקה חורשת על חומר חדש כשהוא איננו והוא מבקש מחבריו להימנע מכך. אולריך כעס מאוד על תרגילי השליטה של חברו הוותיק. המתופף הסתובב בחדר, אכול עצבים, עד שהגיע סנטימטרים מהראש של האטפילד ונשף לעברו בבוז "פאק". אחרי הקרנת הסרט היה נדמה שמערכת היחסים הזאת לא תחזיק מעמד זמן רב, אבל עובדה שהיא ממשיכה לפעול, להקליט ולהופיע. נראה שהמנגנון הכלכלי סביבם לא נותן להם להיפרד למרות המתיחות המתמדת.
"זה השתפר מאוד מאז אותה תקופה", אולריך אמר באחרונה. "לא נפלנו למלכודות הישנות. ג'יימס הרבה יותר רגוע, כנראה בגלל תעשיית הילדים. לארבעתנו יחד יש היום עשרה ילדים. מטאליקה היא כבר לא הדבר הכי חשוב, היא יותר מקום לברוח אליו. היום זה כמו פיקניק".
מי רוצה להיות מיליונר? מטאליקה עושה אחד כזה ביום. מכונת הכסף של מטאליקה עובדת מצוין. בשנה שעברה הלהקה נכנסה להיכל התהילה שהפך אותה לבת אלמוות. מי שהציג אותה שם, באולם המכובד, היה פלי, הבסיסט של רד הוט צ'ילי פפרס. "איפשהו ב-1984 הייתי בסיבוב עם הלהקה שלי, באמצע ארה"ב", התחיל פלי את נאומו הארוך. "זה היה אמצע הלילה, שלוש או ארבע לפנות בוקר. כולנו הצטופפנו בוואן, עם הציוד, ירד מבול בחוץ, היינו עייפים ואז בקעה מוזיקה מהרדיו. לא האמנתי שהדבר הזה קיים. כאילו שאני חי בעולם נורמלי, יודע למה לצפות ופתאום מגיע משהו חדש שמפוצץ לי את הראש. יפה, אלים, לא דומה לשום דבר ששמעתי עד אז - מטאליקה".
מטאליקה נכנסה למעגל המיליונרים רק ב-1991, כשהוציאה לאור את האלבום "מטאליקה", שכולם מכירים כ"האלבום השחור". 15 מיליון עותקים רק בארה"ב, יותר ממיליון בקנדה ובגרמניה. ללא ספק האלבום שהכניס כסף ללהקה יותר מכל אלבום אחר. אבל זה לא רק כסף. מטאליקה עברה באותו מעמד מהפך שאותו הגדיר מגזין ה"קיו": "מגיבורי רוק כבד הם הפכו לכוכבי על עולמיים". זה כבר לא היה הרכב שפונה רק לאנשים מגודלי שיער, אלא לכל המשפחה.
הרולינג סטונז דירג את האלבום במקום ה-252 בכל הזמנים. מסע ההופעות העולמי בעקבותיו נמשך שלוש שנים, שיו רים הפכו להמנונים. האלבום הבא, "Load", אמנם מכר חמישה מליון עותקים רק בארה"ב, אבל הרבה פחות מקודמו. שלא לדבר על הדיסק האחרון שמכר בארה"ב פחות משני מיליון. זה לא הפריע. מטאליקה שומרת מאז על מקומה בטופ העולמי. בשנה שעברה פרסם מגזין בילבורד שמאז שנת 2000 דחפה הלהקה לחשבון הבנק 227.5 מיליון דולר. לא סתם מטאליקה היא הלהקה הגדולה היחידה שהגיעה לכאן שלוש פעמים בימי תהילתה. היא יודעת שיש שוק ושצריך לעבור בו. במפעל הגו דול כל דולר חשוב.
ניצחון פירוס. או: כשמטאליקה פגשה את נאפסטאר. זה אולי מה שהטריף לא מעט מעריצים כשמטאליקה, הגדולה והעשירה, יצאה בשנת 2000 למאבק חורמה נגד נאפסטאר, אתר האינטרנט שסייע לגולשים להוריד שירים בחינם. הלהקה תבעה את האתר על הפרת זכויות יוצרים במאבק שהוליך בסופו של דבר לקריסתו. מטאליקה נדלקה כשבמהלך עבודה על שיר הנושא לסרט "משימה בלתי אפשרית 2", אפשר היה לשמוע גרסת ביניים שלו בכמה תחנות רדיו. כשהיא החלה לחקור את הדליפה השערורייתית, התברר שנאפסטאר היא המקור. ויותר מזה: ניתן היה להוריד שם את כל הדיסקים שלה ללא תמורה.
את הלהקה הוביל אז אולריך, המתופף, שאפילו הופיע בוועדה המשפטית של הסנאט ואמר: "אין לנו שום בעיה עם אמן שנותן את היצירות שלו בחינם, אבל זה כמו נגר שבונה שולחן ומתלבט אם למכור או לשמור אותו. למה שלנו לא תהיה זכות? אנחנו צריכים להחליט, לא נאפסטאר - חברה שלא השקיעה פני במוזיקה של מטאליקה. הזכות הזאת נלקחה מאיתנו".
מטאליקה הפכה למטרה נוחה לחצים מצד גולשים, כולל מעריצים שלה שנרתעו מהצעד, במיוחד כשאולריך הגיש לנאפסטאר רשימה של 333,435 משתמשים שנחשדו בשימוש בחומרים שלהם בחינם. אולריך דרש שהחברה תמנע מהם את השירות. "חזירים משמינים ובסוף נשחטים, ומטאליקה הם כאלה", האשים אותם ניקי סיקס, הבסיסט של מוטלי קרו. "הם מרוויחים מספיק ממזכרות, מקונצרטים. זו התנהגות בלתי נסלחת, מה שהם עשו למעריצים".
בעקבות מטאליקה באו תביעות נוספות, נאפסטאר רק הלכה והסתבכה ואולריך שיצא מנצח אמר: "אם יהיה לכם מזל ותגיעו לרמה שלנו, תבינו שהצעד הזה היה הכרחי".
מוות בווירג'יניה, פרעות בבוגוטה. מטאליקה בהופעה. מטאליקה מגיעה לאצטדיון רמת גן אחרי מסע ארוך שהתחיל בספטמבר 2008 בברלין ועבר בין היתר במקסיקו, בגוואטמלה, בפורטו ריקו ובפנמה. הם מסיימים בנובמבר באוסטרליה. זה היה מסע מתיש ועמוס תלאות. הצרות התחילו ב-17 באוקטובר, באצטדיון ג'ון פול ג'ונס, בעיר שארלוטסוויל שבווירג'יניה. מורגן הארינגטון, סטודנטית מקומית, הלכה עם חברים לקונצרט של הלהקה. בשלב מסוים היא יצאה לשירותים ומסיבה לא ברורה מצאה את עצמה מחוץ לאולם. החוקים שם אומרים "יצאת, אין לאן לחזור". מורגן התקשרה לחבריה שהיו בפנים ואמרה שלא ידאגו, היא כבר תחזור הביתה לבד. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה את הסטודנטית.
בלהקה מיהרו לפרסם באתר הרשמי הודעה הקוראת לכל מי שראה או שמע אותה שימסור מידע. הסולן ג'יימס האטפילד אפילו יצר קשר עם ההורים והודיע שמטאליקה תעניק 50 אלף דולר למי שייתן קצה חוט. מורגן נמצאה מתה בחווה חקלאית, מבודדת, בסוף חודש ינואר כמאה ימים אחרי שנעלמה. מטאליקה פרסמה הודעת תנחומים באתר הרשמי.
רק שכאן לא הסתיימו הצרות. ביום שבו גופת המעריצה נמצאה, הופיעה הלהקה בצ'ילה, בפארק של מרוצי סוסים, בבירה סנטיאגו. ההופעה הייתה סולד אאוט, אלפים נשארו ללא כרטיס. קצת לפני שיר הפתיחה, המשטרה שהייתה במקום ראתה תנועה המונית של אנשים שניסו לעקוף ולפרוץ את השערים. תותחי מים, גז מדמיע. 120 עצורים בגלל הפרות סדר, זה היה התפריט. בדרום אמריקה הבינו שהמסע טעון. הלהקה חזרה לשם בפעם הראשונה אחרי 11 שנים והביקוש היה עצום.
במארס, כשמטאליקה נחתה בקולומביה, המשטרה לא לקחה סיכונים. 1,500 שוטרים התמקמו ליד פארק סימון בוליבר, רחובות נסגרו ולא ניתנה כניסה למתחם לילדים מתחת לגיל 14, לנשים בהיריון ולמי שנראה שיכור. הקולומביאנים כנראה ידעו למה. בפייסבוק התארגנה קבוצה שקראה לכל מי שלא השיג כרטיס למופע למחות. ביום המופע פרצה מחוץ למופע מהומת אלוהים. תמרורים נעקרו, חלונות נשברו. אבנים נזרקו על שוטרים שארבעה מהם נפצעו. מעריץ זועם אחד נדקר. 160 איש נעצרו.
מטאליקה היא לא ליאונרד כהן או אלטון ג'ון שהם בידור רגוע ואלגנטי. כאן מכונת המלחמה המאומנת באה להעביר רעש מאורגן וזעם נעורים. רק שעם כל הכבוד, העניין נעשה כבר מסחרי ומפלצתי, לא דומה בכלל למה שהיה בשדה ההוא, בקיץ 1984.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם