פותנה אחת לשני עמים: ראיון עם פותנה ג'אבר
פותנה ג'אבר אולי נכנסה לבית "האח הגדול" על תקן קוריוז, אבל יצאה ממנו הרבה יותר מזה. בחודשיים שחלפו מאז שהסתיימה התוכנית הצליחה פותנה לשבור את כל המיתוסים הקשורים ליחסי יהודים-ערבים: ממכתבי מעריצים שמגיעים מהתנחלויות ועד קבוצת המעריצות מבית שאן ש"הפסיקה בזכותה לשנוא ערבים." ערב החג שמסמל את השתלבותה של אישה נוכרייה מפורסמת אחרת בחברה היהודית - לקחנו את פותנה למסע ברחבי הארץ וחזרנו מופתעים. ובעיקר מלאי תקווה
האמת היא שמוזר שהיא בכלל עדיין כאן. יוסי הצלם ואני, כמו כולם, היינו בטוחים שהאנשים האלה - כוכבי הריאליטי - נעלמים אחרי 15 דקות, לכל היותר.
בעוד 12 שעות ו2,732- מעריצים יהודים וערבים כבר יהיה לנו ברור שפותנה היא מקרה מיוחד. אולי פותנה לא מיצתה את תפקידה בחיינו עם צאתה מבית "האח הגדול." אולי היא רק התחילה אותו שם, עם ניסוי קטן בהיטמעות-לשם-גישור-בין-עמים - או אם תרצו, ברוח ערב החג שהביא אותנו אליה - מעין רות המואבייה בגרסה המודרנית והטעונה במיוחד. ואולי עכשיו, אחרי שהניסוי עבר בהצלחה, היא עוברת לדבר האמיתי.
הדרך לדבר הזה לא חייבת, לטענתה, לעבור בטייבה, עיר הולדתה. לפחות לא היום. "תגיד לי," היא אומרת, "אתה השתגעת, אתה? אתה לא יודע מה קורה שם עכשיו, בטייבה? הורסים שם בתים, יש בלגן. מה אני אגיד לך? לא בא לי על זה. נכנסתי לאינטרנט, ראיתי תמונות, הזדעזעתי. באמת. למי יש שם ראש אליי או ל'אח הגדול."?'
אולי תצליחי להשכין שם שלום בין הנצים. את טובה בזה, לא?
"כן, בטח. נראה לך הם יקשיבו לי? למה מי אני? אני לא פוליטיקה, רועי. אני מה-זה לא פוליטיקה. פוליטיקה ואני לא הולכים ביחד."
בקיצור, אין טייבה. נוסעים לעכו. בין ראשי הפרקים של מה שפותנה מספרת בדרך לשם (ולבית שאן, ובחזרה הביתה) אפשר למצוא דברים כמו הערצה, קללות, ערבים, יהודים, סקסיות, זוגיות בין-עמית, גזענות, משקל, מצב הכליות של אכרם, הפועל תל אביב, אמונה דתית, חומוס וחומוס עם ביצה - אבל קודם כל מגיע המבטא.
הוא בולט אצלה עד כדי כך שלפעמים הוא נשמע כמו קול נוסף שאומר "כן, אני מהם - ואני גאה בזה." היא עצמה, אגב, לא ממש חושבת ככה. "תדע לך, רועי, שאף אחד לא יודע שהמבטא שלי ערבי," היא טוענת. "כולם אומרים לי 'את מדרום אמריקה, את מברזיל, משהו כזה.' אנשים בשוק טוטאלי כשאני אומרת להם שאני ערבייה. אני נותנת להם שלושה ניחושים - והם תמיד טועים."
ואיך את מרגישה עם זה?
"מה, עם זה שיש לי מבטא ערבי? עם זה שאפילו כשאני מתקשרת לשלם ארנונה מיד שואלים אותי אם אני פותנה? סבבה לי לגמרי עם זה, רועי. עד השמיים. אני ממש לא מנסה להילחם בזה."
בצדק. אחלה מבטא. אולי הוא גם קשור לזה שב"טיים אאוט" הכניסו אותך לרשימת 100 הנשים הסקסיות של תל אביב.
"האמת? לא האמנתי שאני שם. התביישתי מזה. ממש. גם לא הסכמתי להצטלם לזה, ונזפו בי אחר כך. אבל אין מה להגיד: מאוד החמיא לי שרואים אותי פה גם ככה."
מה זאת אומרת "ככה?"
"בתור משהו אחר, לא יודעת. כנראה שבאמת השארתי כאן איזה מסר קטן, שאני לא בדיוק יודעת איך לקרוא לו. אולי טפטפתי פה משהו לאנשים בראש. אתה יודע, שאפשר אחרת, שאפשר להשתלב ולמצוא שפה משותפת. אני מרגישה שזה קורה עכשיו בכל מקום בארץ - מהצפון ועד הדרום. נתניה, שדרות, קריית שמונה, רעננה, הרצליה, באר שבע, טייבה, חיפה, יפו - אין מקום שלא קיבלתי ממנו מיילים או טלפונים מאנשים שהחמיאו לי ורצו שאבוא לבקר אצלם.
לא מזמן נכנסה אליי לחנות איזו מישהי מאילת עם חולצה שהיה כתוב עליה 'וואלה אישי' בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. היא סיפרה לי שמוכרים שם הרבה כאלה. הייתי בשוק."
עוד מעט, בעיר העתיקה של עכו, יגיע הביטוי של זה בשטח. בינתיים פותנה עסוקה בלשפוך את חמתה על שרה לוין (מישהי עם צמות מוזרות שפותנה הכירה פעם באיזה בית) ובלספר מה קורה כשהיא פוגשת אותה ברחוב ")אני מתעלמת ממנה כאילו היא אוויר- (" אבל בתום מונולוג חריף ואמוציונלי של דקות היא חוזרת בה.
"בחיאת, רועי, בוא נעזוב את זה. אל תכניס את זה לכתבה, טוב,"? היא מבקשת. "בכל מקום שבו היא התראיינה היא עשתה לי שם רע שחבל על הזמן - אבל עזוב, באמת, בוא נדבר קצת על החיים היפים שלי."
אוקיי, שיהיה, אבל נעשה את זה קצר, כי אנחנו כבר אוטוטו בכניסה לעיר. החיים של פותנה החלו לפני 38 שנה בטייבה שבמשולש, והפכו ליפים כשהייתה בת 15 ופגשה את אכרם ג'אבר - לימים בעלה היקר והאהוב.
שלוש שנים אחר כך, החליטו השניים לעזוב את טייבה והגיעו לרמת אביב. באותו זמן הייתה פותנה סטודנטית לתקשורת, אבל מהר מאוד הגיעה למסקנה שזה שלא ממש מעניין אותה, ועברה ללימודי אופטיקה.
"תמיד רציתי לתקן לאנשים את הראייה," היא מסבירה, "גם
אכרם היה אז סטודנט לסוציולוגיה עם חלום לפתוח חומוסייה בתל אביב, שבסופו של דבר התגשם, ומאוחר יותר, כשהגיעו הילדים, גם פותנה החליטה לעזוב את ענייני העיניים שלה ולהירתם לעזרת העסק המשפחתי בשינקין.
מאז ועד היום היא שם. הכי שם שאפשר. גם עכשיו, כשפיתויים כאלה ואחרים תוקפים אותה מכל פינה בעקבות הפרסום, היא לרגע לא חושבת על טוויסט בעלילה הזאת.
בשנים האחרונות, מה שמטריד אותה יותר מכל הוא מצב בריאותו של אכרם, שסובל מאי ספיקת כליות חמורה וזקוק לתרומת כליה בדחיפות. "כל עוד אני חיה, אני אהיה אך ורק בשביל הבנאדם הזה," היא מודיעה. "אני לא מהנשים האלה, שכל שני וחמישי מחליפים בני זוג.
יש לי אחלה נכס בבית, ילדים מדהימים, והתהילה הזאת שיש לי עכשיו, אני לא הולכת לתרגם אותה לדברים כאלה. אני בדיוק אותו דבר, רק שעכשיו יש לי פן. בחיים שלי אני לא אשכח מאיפה באתי - ותשים בבקשה מארקר על המשפט הזה. הבעל הזה שיש לי, אני חולה עליו בטירוף. הרבה נשים היו רוצות שיהיה להן בעל כזה."
אישה אחת רוצה שהבעל הזה יהיה חזק ובריא.
"נו, מה אתה חושב? יש כאלה שאומרים שנכנסתי ל'אח הגדול' כדי לזכות בפרס ולממן לו את הטיפולים, אבל זה לא נכון. לא הזכרתי שם את הנושא הזה אף פעם. לא רציתי שאף אחד יסתכל עליי במבט של רחמנות - וגם עכשיו אני לא רוצה. רגע, נראה לי שהגענו, לא."?
כן, הגענו. נעים ונחמד פה, בשוק הצבעוני של עכו העתיקה. יש ירקות, יש פירות, יש מזג אוויר מושלם, יש אווירה סבבה, יש מזכרות, יש מסגד בצבע ירוק, יש ילדים ערבים עם תיקי בית ספר, יש ילדים יהודים בטיול שנתי עם ארטיקים ויש בעלי באסטות שנועצים בפותנה מבטים, עושים 'כן' עם הראש, מחייכים, ומפעם לפעם מסננים לעברה איזה אהלן או מרחבה.
משקפי השמש השחורים של פותנה לא מונעים ממנה לקלוט את הרחש הזה סביבה. "ערבים הם לא כמו יהודים בקטע הזה," היא אומרת, "הם מתביישים לגשת ולדבר איתי. יכול להיות שהם יותר שומרים על הפרטיות של האנשים, לא יודעת. מספיק להם החיוך הקטן הזה. הם לא מתנפלים עליך."
מה שאי אפשר להגיד על אורנה מבאר שבע, למשל, שמסתובבת כאן עם חברותיה כחלק מטיול של נכי תאונות עבודה, מזהה את פותנה, מנתרת לעברה, מטיחה בפניה, בשאגה גדולה ובפנים קורנות מאושר, את השאלה המכשילה "זו את,"? לא מחכה לתשובה, וממשיכה: "וואו, אני לא מאמינה שזו את... רזית נורא."! פותנה מסמיקה. "לא, באמת, יא פותנה," אומרת אורנה, "מה, את לא חושבת ככה? חשבתי שאת הרבה יותר שמנה."...
פותנה האומללה שוב לא מספיקה להגיב, ובינתיים נאספות סביבה עוד ועוד אורנאיות כאלה, שמספרות לה שכל באר שבע הצביעה לה, ושחוץ מאלירז, היא כל הזמן הייתה מספר אחת אצלן. תוך כדי זה, הן מבקשות ממנה להצטלם איתן, לדבר בטלפון עם כל מיני אנשים שהן מתקשרות אליהם, לבוא לפגוש את הבעלים שלהן באורחן הסמוך, וכמובן, לעשות להן "וואלה אישי."
פותנה משתדלת לזרום איתן ככל האפשר, אבל בינתיים מתווספים לדורשי תשומת לבה גם כמה נערים ערבים, ככל הנראה מקומיים, עוד כמה ליטל מעתוקיות יהודיות, וכולם יחד סוגרים עליה מכל עבר ושוטפים אותה בבליל של בקשות ומסרים בעברית ובערבית.
מהר מאוד זה מתחיל להעיק עד כדי כך שאין לי ברירה אלא לפתוח במבצע חילוץ נועז ולהוביל את פותנה החוצה, לעבר האור שבקצה שדירת הבאסטות - רק כדי ליפול לזרועותיהם של עשרות ילדי טיול שנתי מתוצרת אשקלון שצורחים לה מרחוק, בקריאות קצובות, "פות-נה! פות-נה! פות-נה."! אחד מהם, לכל היותר בן ,11 אף מרחיק לכת ושואג "פותנה, תעשי לי ילד."!
המורות המלוות חסרות אונים. "אני לא מאמינה שזה קורה לי," אומרת לי אחת מהן. "כל הדרך באוטובוס הם לא הפסיקו לטחון לנו במוח עם 'וואלה אישי' - ועכשיו היא פה. די, אני לא עומדת בזה יותר, שייעשו מה שהם רוצים. איזה סיכוי יש לי נגדה."?
פותנה, בינתיים, ממשיכה להימחץ בין המוני ילדים עם ארטיקים מטפטפים - עד שלפתע נשלחת לעברה יד של אדם מבוגר, וטופחת על גבה. היא מסתובבת באיטיות, ולנגד עיניה נפרש חיוכו הרחב של השחקן והבמאי מוחמד בכרי.
כן, הוא לגמרי במקרה ישב לא רחוק משם, בחומוס אבו אליאס, הבחין בהמולה ופילס את דרכו בין דבוקת האשקלונים הצעירים כדי להגיד שלום למכרה משכבר הימים (בכרי הוא קליינט קבוע בחומוס של אכרם.( בתום סשן קצר של חיבוקים ונשיקות, הוא פונה אליי ואומר: "האישה הזאת היא משהו מיוחד. תשמור עליה, חביבי. אנחנו צריכים אותה פה. היא חשובה."
למה?
"כי אין עוד אנשים כמוה. פשוט אין. האישה הזאת, אין לה צדדים רעים בכלל. רק טובים. והיא לא מייצגת שום דבר ואף אחד, אגב. רק את עצמה. תעשה לי טובה ותשמור עליה, בסדר? לא בשבילי. בשביל כולנו."
האמפתיה המשתפכת הזו של בכרי כלפי פותנה לא מובנת מאליה. בכל זאת, אין הרבה קשר בין השתלבותה הטבעית של פותנה בחברה היהודית ובין ביקורתו הנוקבת והשנויה במחלוקת במיוחד של בכרי על המדינה שבה הוא חי, כפי שבאה לידי ביטוי בסרטו הנפיץ "ג'נין ג'נין," למשל, או בתמיכתו המוצהרת במאבק המזוין של הפלסטינים.
למעשה, הרבה יותר הגיוני היה שהשניים יהיו אויבים מרים, על אף השתייכותם לאותו מגזר. אבל זה לא ככה. "עם חלק מהדעות שיש למוחמד אני מסכימה ועם חלק אני לא מסכימה," אומרת פותנה. "אני לא ממש רוצה להיכנס לזה, כי כמו שאמרתי לך קודם, אני לא רוצה קשר לפוליטיקה - אבל תדע לך שמוחמד הוא לא קיצוני כמו שחושבים. יש מלא יהודים עם דעות כמו שלו, אבל עליו מסתכלים עם פנס בגלל שהוא ערבי. אני, מבחינתי, מכבדת את הדרך שלו גם אם אני לא מרגישה את הרגשות שהוא מרגיש, ואני בטוחה שהוא מכבד את שלי. מה שמקשר בינינו זה האהבה."
בכרי, מצדו, מזמין אותנו עכשיו לקפה שחור בחומוסייה, אבל לשתות ולהירגע קצת מהבלגן אנחנו לא ממש יכולים. חיש מהר מצטרפת אלינו שוב אורנה מבאר שבע, מלווה בידיד שמנמן ומקריח. "וואלה, פותנה,"! הוא פונה אליה, "נעים מאוד, קוראים לי אמיר, ותאמיני לי, פותנה, באנו היום בבוקר לשינקין, חיפשנו אותך בחומוס, לא היית, אכרם אמר שאת בעכו, נסענו לעכו - והנה את פה. אנחנו אוהבים אותך, פותנה. תגידי, אכפת לך לבוא איתנו רגע להגיד שלום ל."...
"רגע אחד," קוטעת אותו פותנה, "זה אמיתי, מה שסיפרת לי עכשיו? באמת חיפשתם אותי בחומוס."? "בטח אמיתי, למה לא,"? עונה לה אמיר, "סתם, זה לא. רוצה שאראה לך תעודת בדאי."?
המשך הכתבה במוסף שבועות של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם