סיפור הפרברים: זוכרים את "נוטס לנדינג"
היום לפני 17 שנים סדרת הסבון והטראש "נוטס לנדינג" נפחה את נשמתה. לכבוד המאורע, אנחנו מביאים לכם 10 נקודות על הסבונייה שידעה לחמם לנו את הערבים בשנות התשעים העליזות
ערוץ המשפחה, מה שהיום נקרא HOT3, רק הגיח לאוויר העולם ומשבצת הערב סיפקה לנו הצצה היישר לפרברים של אמריקה - אל הסלון, המטבח, החנייה והחצר ברחוב סיביו סירקל - במקום שקט מבחוץ וסוער מבפנים.
מדובר כמובן בעולם של "נוטס לנדינג", אופרת סבון פופולרית שרצה בארה"ב בין השנים 1979 ו-1993. הסדרה התחילה בתור ספינאוף (סדרת בת) של "דאלאס". החוט המקשר היה גארי יואינג, האח האמצעי של משפחת יואינג מ"דאלאס", שעבר לגור בפרבר פיקטיבי בשם "נוטס לנדינג" בקליפורניה.
הסדרה עסקה בחיים של ארבעה זוגות בשכונה, וכמו שבדרך כלל קורה בסדרות מהסוג הפכה במהרה לסלט של בגידות, מחלות, מיתות וכל הג'אז הזה.
הסמטוחה הפכה את הסדרה ללהיט גדול בארה"ב, וגם בארץ כאמור, הרבה בזכות העובדה שהיא שודרה בשנות התשעים מדי ערב עם פריצת הכבלים.
17 שנים חלפו היום (ה') בדיוק מאז שודר הפרק האחרון של הסדרה הפופולרית, שרצה 14 עונות בארה"ב. זמן מספיק טוב כדי להתמכר מחדש ולהציב, בחלוף כעשור וחצי, עשר שאלות על הסדרה שגרמה לכל כך הרבה אנשים להתמכר ואשר היוותה בסיס ללא מעט תוכניות שמונעות מאיתנו גמילה מהמסך הקטן.
התקדימים, הפרצופים, המפגשים והחיים מאחורי הקלעים. עשר נקודות על אחד הפרברים הכי מפורסמים בטלוויזיה:
יש סדרות כאלו שכל השחקנים עוברים דרכן. "ספינת האהבה" היתה כזו, וכך גם "נוטס לנדינג". לא מעט שחקנים מפורסמים עברו לשתות קפה אצל מאק וקארן (אחד מהזוגות הבולטים בשכונה), עבדו אצל גארי יואינג, או סתם רצו לרצוח, לחטוף תינוקות ולהיות אחים של דמויות ראשיות.
אלק בולדווין,
ההשוואה בין "עקרות הבית הנואשות" ל"נוטס לנדינג" היא לא חדשה. אנשי "נוטס" כבר התייחסו לסוגייה הזו בעצמם ועל הדרך פרגנו לתוכנית המצליחה של ABC.
לא רק שמדובר בחיי פרבר דומים - כלומר בגידות, תחמנויות ואפיית עוגות פאי שמוטחות בפרצופים - גם חלק מהקאסט של "עקרות" זיהה אחד את השני מהעבר.
למשל, דאג סבאנט שיחק את מאק מקנזי ג'וניור ב"נוטס" ומגלם את טום סקאבו ב"עקרות". גם מרשה קרוס, ברי ואן דה קאמפ ב"עקרות" הגיחה למספר פרקים ב"נוטס", ויחד עם ניקולט שרידן (פייג' ב"נוטס", אידי ב"עקרות") אפשר לומר שנוטס פתחה סניף קטן בוויסטיריה ליין.
רחובות ללא מוצא תמיד היו סקסיים בטלוויזיה. ג'ואן ואן ארק (ואלין) עם התובנות שלה בנושא: "הקשר בין הנשים הוא משהו שאני חושבת שהיה זהב טהור בנוטס לנדינג. זו הסיבה שאני מאד אוהבת את עקרות הבית. זו אחוות בנות".
נוטס לנדינג לא רק שהביאה את אבי פירגייט, אחת הביצ'יות הגדולות של המסך הקטן, כזו ששוכבת עם כל מה שזז ומשניאה עליה כל בחורה ברדיוס של קילומטר.
התוכנית גידלה את הדור הבא של הביצ'יות - אידי בריט מ"עקרות הבית" (ניקולט שרידן).
שתיהן בלונדיניות, שתיהן רואות בנשים אחרות מטרד ולא בוחלות בשום אמצעי כדי לתפוס את השכן ממול בדרך להרוס עוד נישואים מאושרים.
שרידן היתה מיני ביץ' עוד כפייג' מאת'סון, הבת של מאק ב"נוטס לנדינג". סוג של התמחות לקראת התפקיד שהזניק לה שוב את הקריירה.
דונה מילס (אבי פירגייט) היתה בחורה עם יותר קלאסה. בוגדנית, אבל עושה את זה בסטייל. התקופה לא אפשרה לה להיות סתם זנזונת, ואת זה שרידן עשתה בצורה הרבה יותר טובה ופחות קלאסית במילניום החדש, לפחות עד מותה בטרם עת. המערכת, דרך אגב, הולכת עם אבי.
אם גם אתם גדלתם על נוטס לנדינג ולא ממש מרגישים בנוח לספר לחבר'ה שהייתם שרופים על אופרת סבון, תאמצו את הגישה שאומרת ש"נוטס לנדינג" היתה דרמה יומית בהמשכים. אם לא ממש איכפת לכם, אז ההגדרה הנכונה היא "אופרת סבון יומית בפריימטיים". וואלה.
ג'ואן ואן ארק, או לפחות הסוכן שלה, שייכים לזן הראשון. וכך היא מספרת: "הסוכן שלי ניסה למחוק אחרי 'נוטס לנדינג' את המילה 'אופרת סבון' מהרזומה. תסתכלו על מה שיש היום בטלוויזיה. נוטס לנדינג הקדימה את כולן, בעיקר את עקרות הבית הנואשות. זו היתה תוכנית יותר ריאליסטית מאשר כל דבר אחר, אבל המילה 'סבונייה' יכולה לזרוק אותך לכיוונים אחרים".
מדד הפרסים מצדד דווקא בנישה השנייה. טקס האמי, המיועד לתוכניות הפריימטיים, לא ממש כיבד את נוטס לנדינג. מישל לי (קארן) וג'ולי האריס (לילימיי) היו מועמדות, ורק המוזיקה מתוך הסדרה זכתה לכבוד הראוי מהאקדמיה.
בגלובוס הזהב חשבו שוויליאם דיביין (גרג סאמנר) ראוי לפסלון, אבל את כל הפרסים האמיתיים שלה, גרפה "נוטס" בתחום הסבוניות, או יותר נכון מטעם המגזין "סופ אופרה דייג'סט".
קצת נדיר למצוא שחקנים שמצליחים להחזיק באותה סדרה מתחילתה ועד סופה. מישל לי הצליחה לעשות את זה בנוטס, כשהופיעה בכל אחד מ-344 הפרקים של הדרמה.
בעונה האחרונה של התוכנית, כשחרב הקיצוצים התחילה לנסר על צוואר השחקנים, לי היתה מוכנה אפילו להופיע ללא כסף, והיא אחד הפרצופים היחידים שנותרו באותה עונה מהגרעין הקבוע.
במגזין TVGuide כתבו פעם: "בדאלאס ושושלת, התסריטאים כתבו את הסיפור לדמויות. בנוטס לנדינג
התסריטאים נתנו לדמויות לכתוב את הסיפורים שלהם".
השחקנים של "נוטס" היו מעורבים לא אחת בכתיבת הדיאלוגים שלהם ובשינוי הסיפורים כדי שיתאימו לדמויות שלהם יותר. וויליאם דיביין, לדוגמא, מתגאה בהשפעה שהיתה לו בשינוי התסריטים המקוריים.
אחת הדוגמאות לפתיחות בנושא היתה הפרק בו מתה לורה (קונסטנס מק'קאשין). בניסוי מעניין של התוכנית, לשחקנים ניתנה יד חופשית להיפרד מהדמות הקבועה בדרכם. קווים כלליים ניתנו לכולם, אבל הקאסט עשה את מלאכת הדיאלוג בעצמו.
מעבר לכך, לשחקנים היתה מעורבות לא קטנה גם בכתיבה ובבימוי. דיביין, ג'ון פלשט (ריצ'ארד אייברי) ודון מארי (סיד פירגייט) שימשו כתסריטאים בכמה פרקים. דיביין, פלשט, מישל לי, קווין דובסון (מאק מקנזי) וג'ואן ואן ארק ביימו מספר פרקים בסדרה.
פרידה מחבר צוות קבוע לא היה עניין שבשגרה בשנות ה-80. עוד בטרם "24" הרגה כל חבר צוות ותיק מלבד ג'ק באוור, היממו אנשי "נוטס לנדינג" את האומה האמריקאית עם הריגתה של דמות ראשית בפריימטיים.
דון מארי נאלץ לסיים קדנציה של שלוש עונות כסיד פירגייט, בעלה של קארן, עם תאונת דרכים שהביאה לחיינו את מאק מקנזי.
בעולם הקר והמנוכר של השואו ביז, מארי פשוט רצה העלאה במשכורת. בהפקה תקעו לו מקל בגלגלים תרתי משמע ויצרו סוג של תקדים. כמה שנים לאחר מכן, גם קונסטאנס מק'קאשין נאלצה לעזוב בגלל מחלוקת כספית והתסריטאים "ארגנו" לה מחלה ממארת.
היא לא ממש אהבה את זה: "מאד נפגעתי מהצורה בה שוחררתי בגלל בעיות כספיות. קיוויתי שהם יטפלו בעזיבתי בצורה טובה יותר. קיבלתי גידול מוחי שמן. בעלי בחיים אמר אז שהייתי הומאז' לכימותרפיה".
השאלה "איפה הם היום?" צצה ועולה בכל תוכנית סבנטיזית-אייטיזית-ניינטיזית. למעט וויליאם דיביין, קשה למצוא מישהו שהצליח להמשיך את ההצלחה של נוטס לנדינג ב-17 השנה שחלפו מאז סגירת התוכנית.
ג'ואן ואן ארק, שכל כך ברחה מאופרות סבון, שיחקה ב"צעירים חסרי מנוח" לפני מספר שנים. טד שקלפורד תפס בסבונייה הוותיקה כבר מקום של כבוד. מישל לי וקוויון דובסון התמקדו בתיאטרון ודונה מילס קופצת מפה לשם.
דיביין, כאמור, היחיד שעדיין מצליח לתפוס תפקידים קבועים בטלוויזיה, אולי בגלל הלוק הפוליטיקאי ששולח אותו למשרות הבכירות של הממשל בטלוויזיה ("24", "הבית הלבן", "סטארגייט"). יש גם כאלו שהצליחו יותר כמו ניקולט שרידן ובריאן אוסטין גרין, אבל הגרעין הבסיסי כבר ממש לא בפוקוס.
אחרי הכישלון של האיחוד ב-1997, קשה לראות איך כל החבורה תיפגש לסיבוב נוסף כשכולם כבר קרובים לאזור ה-70. מישל לי בת 68, טד שקלפורד בן 64, ג'ואן ואן ארק בת 67, דובסון בן 67, דיביין 71, מילס כמעט 70, אבל נראית לפחות 50. ואם תהיתם, גם ג'ולי האריס, ששיחקה את לילימיי, כבר בת 85.
לא לחינם עולה נושא הגיל. וויליאם דיביין רואה בו פקטור חשוב: "הרבה זמן עבר. אני כבר לא מעוניין לשחק מישהו בן 47 ולעשות ניתוח פלסטי. המשכתי לתפקידי סבא". ואם הוא בכל זאת ישקול מחדש, לג'ואן וואן ארק בטח יהיה טלפון של מנתח טוב.
מדובר בשאלה אינדיבידואלית כמובן, אבל הקסם של הסדרה היה דווקא באמינות ובעובדה שהיא שיקפה מציאות. כן, היו סיפורים מטורללים, אנשים לא שפויים ומניפולציות לרוב, אבל הבסיס תמיד היה החיים הפשוטים של המעמד הבינוני. הארוחות המשותפות, ההכנות לערבים חגיגיים והפעילויות היומיומיות שהפכו את הסדרה לריאליסטית. וכן, היה גם טראש, בלונדיניות, אהבות וכיוצא בזה.
בתור זקנת השבט, מישל לי תסביר את זה יותר טוב: "אני חושבת שנוטס לנדינג היתה להיט כי דייויד ג'ייקובס ומייקל פילרמן החליטו שהתוכנית שלהם תהיה השאיפה של מעמד הביניים. כמו שאמריקה השתנתה, ככה גם נוטס לנדינג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם