בין עספור לציפי לבני
שרון נחמני מצדיע ל"עספור" וחושב שמדובר בלהיט, אבל מבקש להתחשב בלא-סטלנים. וגם: ציפי לבני פנויה, "סול קיטשן" מומלץ והמונדיאל שווה התפטרות. חמש תובנות על מצב התרבות
מיליוני הורדות ב-VOD, טונות של גראס פוטוגני, מאות ערכים חדשים לארון הסלנג היהודי ועוז זהבי אחד. מכת המדינה המכונה "עספור" תסגור בשבוע הבא עונה ראשונה שההגדרה הצלחה היסטרית קטנה עליה.
האמת, קשה להיות מופתעים. בין שולה זקן לגלעד שליט, בעיצומו של משחה השחיקה האינסופי בהולישיט של ההולילנד, מי לא ישמח לתפוס איזו תנומה קטנה של אסקפיזם מאקטואליה ומ"חטופים".
איזה פפוק ירשה לעצמו לסרב לשכטה מהפייסל
ובכל זאת, לא כל חומר ממכר. בטח שלא בממדים כאלו. את הטירוף סביב עספור צריך לזקוף בראש ובראשונה לזכות התסריט המבריק - רעיון מקורי, דמויות שוליים סוחפות, ים של טוויסטים ורפליקות שהופכות לקאלט בשנייה שיצאו מהפה.
אחר כך הגיעו גם בימוי מהודק, ליהוק מדויק (ברוב המקרים) ועבודת ארט שעושה לנו חשק לעבור לגור בתוך אוטובוס.
אבל לא הכול ורוד בשדה הירוק. יש גם כמה כתמים שחורים שרצוי להלבין היטב במכונה בואכה העונה השנייה. העניין הוא כזה: סדרה יומית שהגיבור שלה עובד כשוטף גופות והחבר הכי טוב שלו הוא מוסכניק שבודק שמן מים לכל בחורה בירושלים לא יכולה להתנהג כמו טלנובלה. פשוט לא.
הפערים העצומים בין האותנטיות והגרוב של סצנות החבר'ה מחד למלאכותיות המכעיסה של עלילות היאפים מאידך (דן שפירא, בחייאת, תניח לנו) חייבים להצטמצם.
תנו לנו פחות קלישאות וקליף האנגרים מופרכים, שלא לדבר על היחסים הרומנטיים - אתמול שכבנו, מחר נפגיש את ההורים - שחלקם משורטטים ברשלנות פושעת. נכון, קצת קשה להאמין, אבל גם לא-סטלנים הם בני אדם. אם עספור רוצה להתבגר היא חייבת ללמוד להביא אותם למסך.
"אווטאר הייתה חוויה חושית מדהימה", "אני מכירה את כל הפרקים של 'סיינפלד'", "הלן מירן נהדרת ב'החשוד העיקרי'", "הייתי בהופעה של שלומי שבן, היום אני הולכת לשלום חנוך", "יש לי שיעור פעם בשבוע אצל המתופף של רוקפור".
קראתי את הריאיון שהעניקה ציפי לבני לעברי לידר ב"טיים אאוט" והגעתי לשתי מסקנות: א'. יש יותר מדי זמן פנוי באופוזיציה. ב'. יש פחות מדי ציפי לבני סביב ההגה של מדינת ישראל.
הבמאי הגרמני-טורקי פאתיח אקין ("עם הראש בקיר", "בקצה גן העדן") יודע את העבודה. לבונבון התורן שלו קוראים "סול קיטצ'ן" - קומדיית מהגרים שבמרכזה בעל מסעדה יווני שסובל מפריצת דיסק ומנסה לג'נגל בין שף גרמני מעדות אייל שני, אח עבריין וחברה שעזבה לשנחאי.
כל אלה ארוזים בפסקול גורמה שמתיך לקדירה אחת סול ג'אז ופאנק בתיבול של צלילים מציר אתונה
איסטנבול. סופלאקי לאוזניים.
ארבעה שבועות למונדיאל, האורגזמה היחידה שנמתחת על פני חודש, שירה קוסמופוליטית צרופה ונשגבת שאפילו מנחם בן - שבטח ינסה לעשות את זה כאן בקרוב - לא יצליח להטיל בה דופי.
הצגות יומיות, כוכבים נולדים, החמצות טרגיות, מאמנים ליצנים (לתשומת לבו של הקורא מראדונה), ריקודים על הדשא, מחזות אבסורד ביציעים. מלחמת עולם של גולים ובישולים.
עכשיו רגע תחשבו על זה שוב, ארבעה שבועות לשריקת הפתיחה, חודש בדיוק, הזמן הדרוש להודעה מוקדמת על התפטרות. לוותר על התלוש ולהתמסר לריגוש. נשמע קלוש? אני מכיר לפחות בן אדם אחד שכבר עשה את זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם