כמה שיותר נהדר ככה יותר מפחיד: ראיון עם ניקול קראוס
ניקול קראוס, המחברת של רב המכר "תולדות האהבה", החליטה להגשים חלום של שנים וארזה את בעלה, הסופר ג'ונתן ספרן פויר ואת שני הילדים לשהות בת ארבעה חודשים בארץ. הזדמנות מצוינת להסביר למה היא מגנה בחירוף נפש על ישראל, למה אובמה עוד יפתיע ואיך זה שלמרות ההצלחה הגדולה היא עדיין מבוהלת מהמוות
קראוס וג'ונתן ספרן פויר, הזוג המלכותי של הספרות האמריקאית בעשור האחרון, משדרים תחושת נורמליות נינוחה של אנשים שרגילים לתפעל את הילדים - כולל הבקבוק והצעצועים וקרם השיזוף - בין מפגש עם אהרון אפלפלד לדיון על דמותו של הסופר היהודי במאה ה-21.
"אנחנו פה עם הילדים, אז זה כמו לעבוד בחוץ ואז לחזור לחדר - ולהמשיך לעבוד", אומרת קראוס (36) שהגיעה עם בעלה לכנס הסופרים השני בירושלים, "וכולנו עדיין בג'ט לג והתינוק מתעורר בלילה ואנחנו לא ישנים. זה קשה אבל גם מדהים. ללא ספק החוויה הכי עמוקה האפשרית בקיום האנושי. כמעט בלתי אפשרי לתאר, אולי בלתי אפשרי, את עומק ההשפעה שהייתה לילדים על העולם, עליי, על החיים שלי, על העבודה שלי".
משפיע איך?
"זה פותח בך משהו מבחינה רגשית שלא היה קיים קודם. פתאום ובבת אחת כל האושר שלך, והעולם כולו, קשורים ליצור אנושי אחד קטן ולאושר שלו. אתה נעשה נורא מודע לשבריריות של החיים, של הכל. כולנו חושבים שאנחנו מאוד עמוקים ובמובן מסוים זה נכון, אבל אתה מגלה שכבה חדשה לגמרי של עומק כשאתה נעשה הורה.
"את הספר החדש שלי שאמור לצאת לאור בארצות הברית בסביבות אוקטובר (Great House - י"א) הקדשתי לילדים, כי בלעדיהם הוא לא היה נכתב. נכון שהקיום שלהם גם הקשה עליי פיזית לכתוב אותו אבל בלעדיהם לא הייתי מסוגלת בכלל להגיע אליו מבחינה מנטלית. הספר הוא בכלל לא על אמהות או הורות אלא עוסק באפשרות של אובדן גדול ובהתגברות עליו. אני חושבת שרק כשנעשיתי אמא הבנתי באמת את גודלו של האובדן הפוטנציאלי".
לא נעים לחשוב על ילדייך בהקשר של אובדן.
"נכון. כמובן שזה לא כל מה שאני חושבת עליהם אבל אני זוכרת שבשבועות הראשונים אחרי הולדתו של בני הבכור לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. כמה הכל כל כך שביר. כמה כל חציית כביש תהיה מעכשיו עניין אחר לגמרי. אני יוצאת פה קצת משוגעת חרדתית, לא?".
כמו כל אמא.
"אז אני רוצה לציין שאני שומרת את הטירוף היטב בבטן. זה לא שינה בשום צורה את ההתנהגות שלי. וזה גם לא שאני מסתובבת בחרדות כל היום שייפול על הילד משהו בבית, אבל יש איזו חרדה עמוקה יותר שקשורה לשאלות של תורשה, לא תורשה במובן הגנטי, אלא במובן הרגשי. האם הילד שלי יהיה מאושר, איך אדע אם הוא מאושר, כמה מתוך האושר שלו זה באחריותי, איך אני יכולה להגן עליו מפני סבל".
והשאלות האלה התגלגלו לרומן החדש?
"כן, במובן מסוים, וכמובן עם הרבה התרחקות. הרומן עוסק בירושות של רגש ושל התמודדות עם רגשות ואובדן, שזה נושא שחוזר אצלי הרבה, אבל לא הייתי אומרת שאני מתעניינת באובדן עצמו. זה לא עניין סנטימנטלי גרידא. אני מתעניינת במה שקורה אחרי שמשהו אבד. זו העוצמה האנושית הכי גדולה. להרים את עצמך חזרה לחיים ולהתמודד אחרי אובדן גדול".
בכל ספרייך יש תמיד אנשים מתים ברקע. את צעירה, מצליחה, יש לך שני ילדים, למה העיסוק הזה במוות?
"דווקא בגלל שהחיים כל כך נהדרים. אני מרגישה שיש לי מזל גדול להיות כותבת ושיש לי משפחה נפלאה. לפעמים אנחנו מודעים לזה שהחיים נהדרים ולפעמים אנחנו פחות מודעים. כמה שיותר נהדר ככה יותר מפחיד. אז לא הייתי אומרת שאני מרותקת למוות, אלא מבוהלת ממנו".
וככה, דרך הכתיבה, את מתמודדת?
"יכול להיות. אני יודעת שלפחות דרך הכתיבה אני יכולה לעמוד מול הפחדים שלי. יש לי דמיון מאוד פורה בכל הנוגע למוות. לא יודעת למה. סוג של סטייה. זה חלק מהקיום שלי מאז ומתמיד וזה עומד לצד הנאה גדולה מהחיים ושמחת חיים גדולה. זה פשוט שם. כסופרת, הדרמה הכי גדולה וחזקה שאני יכולה לייצר בספריי היא לנסות לאתגר את המוות ולפעול נגד הידיעה הזאת שכולנו נמות".
קראוס מוכרת היטב לקורא הישראלי בזכות
בדיוק כשהיא מפרטת את תוכניותיה לעתיד הקרוב ניגשת אישה לשולחן שלנו, מציגה את עצמה ומספרת לקראוס הנבוכה כמה היא מעריצה אותה ואת כתיבתה. אבל הזרה לא מסתפקת בכך; היא מסבירה שאם האורחת ובעלה מעוניינים להכיר איזה זוג תל אביבי נחמד ותרבותי - ללכת יחד לים, לבלות עם הילדים, אפילו סתם לאכול אבטיח - אז הנה הטלפון שלה ואתם יכולים להתקשר מתי שתרצו. קראוס מסתכלת עליה כאילו קיבלה ממנה הזמנה למסיבת חילופי זוגות ומודה לה בנימוס. כרטיס הביקור יישאר על השולחן עד סוף הראיון. לא נראה שהיא מתכוונת להרים אותו.
"אני אוהבת את החום הזה שיש בישראל", אומרת קראוס כשהיא מתאוששת, "את העובדה שאנשים מרשים לעצמם להעז, להתיידד. הרי האישה הזאת לקחה סיכון עכשיו. היא לא מכירה אותי אלא רק את הספר שלי. אולי אני לא אישה נחמדה? אולי אעליב אותה או לא אתייחס אליה יפה? ואז זה הרי גם יהרוס לה בדיעבד את ההנאה מהספר כי במקום שתישאר לה חוויה נעימה ממנו היא תמיד תזכור את האישה הלא נחמדה שכתבה אותו. ברור שיש בזה גם אלמנט מביך, מכיוון שהיא באה ומיד הציגה את עצמה כסוג של מעריצה. זה מביך וזה עלול לפעמים גם להיות מטריד אבל בבסיס זה בא ממקום טוב בישראל ואני אוהבת את זה".
מרענן אחרי הנוקשות האמריקאית?
"אני לא חושבת שאמריקה היא חברה נוקשה. אנחנו חברה בלי מעמדות, חברה חופשית, פתוחה, מלאת שינויים וכושר המצאה ודמוקרטית עד כדי כך שבית המשפט העליון פוסל חוקים שעשויים להגן על ארצות הברית אם הם מתנגשים עם חופש הביטוי. לא סתם מוזיקת הג'ז, שכולה בנויה על אלתורים וגמישות, פותחה באמריקה.
"אני חושבת שאנשים מבלבלים את זה עם העובדה שבאמריקה יש מין מלאכותיות מבחינה חברתית, לפעמים עד רמה של צביעות או אטימות. ה'הב א נייס דיי' המפורסם של האמריקאים מגיע משם וגם הפוליטיקלי קורקט. לדעתי, זה לא מייצר חברה נוקשה אלא, לעתים, חברה שטחית. ישראל היא מקום עמוק יותר. אתה פוגש מישהו ותוך שנייה אתה מעורב עד צוואר בחיים הפרטיים שלו. מיד אתה מקבל גישה לעומקים. זה לא קורה באמריקה".
כמי שמכירה היטב את שתי התרבויות, קראוס מציעה לכולנו לא להתרשם מכל נבואות החורבן על משבר ביחסים בין ישראל לארצות הברית. "אני תומכת גדולה של אובמה. אני חושבת שהוא חכם בצורה בלתי רגילה ואני חושבת שבישראל אימצו גישה לא נכונה כלפיו. אני חושבת שהוא תומך גדול של ישראל. לא פחות מנשיאים קודמים. אבל יש לו ביקורת על הדרך שבה ישראל הולכת בכל הנוגע ליחסים שלה עם הפלסטינים ואני חושבת שיש בביקורת שלו ובניסיון שלו לשנות את דרכה של ישראל הרבה פוטנציאל שיעשה טוב בסופו של דבר גם לישראל.
"אובמה ניסה גישה אחרת בהשוואה לנשיאים קודמים ולמרבה הצער השותף שלו, נתניהו, לא מוכן ללכת איתו בדרך הזאת ונוצרת התנגשות. זה חבל. אני מרגישה שתמיד משהו מתפספס. או שיש מנהיג לא נכון מהצד הישראלי, או שיש מנהיג לא נכון מהצד הפלסטיני, או שיש נשיא לא נכון מהצד האמריקאי. זה עצוב לי. אני באה לפה, לישראל, כל חיי, ובכל פעם שאני באה אני מרגישה שיש באוויר יותר עצב ויותר ייאוש. פחות נכונות ליצירתיות וליוזמות חדשות ויותר תחושה של קפיאה על השמרים ואדישות כלפי הצד השני.
"רק לדוגמה, למה אתם, בישראל, לא קוראים ספרות פלסטינית? המדינה צריכה לדאוג לזה. שיחייבו ללמד את הספרות הפלסטינית בבתי ספר, בבחינות בגרות, באוניברסיטה. ההתבדלות הזאת, ההסתגרות בתוך עצמכם, זה פשוט טירוף. שום דבר לא יזוז לשום מקום מבחינה פוליטית עד שלא תהיה איזושהי הבנה של ישראל את הצד השני ורמה מסוימת של חמלה כלפיו".
אולי יש פחד בישראל מפני חמלה והבנה כלפי הצד השני מכיוון שבעמקי לבנו אנחנו יודעים שלפלסטינים נעשה עוול כדי שליהודים תהיה מדינה.
"אז אתה מתכוון שפוחדים כאן שאם יתחילו להקשיב באמת לפלסטינים ולתרבות שלהם ולהזדהות איתם זה עשוי לערער את הלגיטימיות לקיומה של מדינת ישראל לא רק בקווי 67' אלא גם בקווי 48' אבל זו גישה קיצונית של הכל או כלום. זה לא חייב להגיע לזה. יש פשרות".
אבל הפשרה שתהיה, אם תהיה, תשקף יחסי כוחות ולא הסכמה אמיתית.
"אני מבינה את מה שאתה אומר. אולי אני אופטימית יותר בשל הפריבילגיה של לא לגור כאן, אבל אני גם לא מאמינה שהקיפאון הזה שקיים כרגע יכול להביא למשהו טוב. הסכמים שמשקפים יחסי כוחות יכולים עם הזמן להפוך להיות סטטוס קוו שמקובל על כולם. תראה את המצב באירופה אחרי כל השנים של מלחמות".
בני הזוג קראוס-פויר-ספרן מגיעים לישראל בנקודת זמן מאתגרת. מצד אחד, אצל רבים מבני הדור שלהם בארצות הברית נצפתה בשנים האחרונות התעוררות יהודית, שבאה לידי ביטוי בחקירת שורשים משפחתיים, בעיסוק בשואה ובהגברת הקשר עם ישראל. מצד שני, ככל שגוברת אי ההסכמה כלפי המשך הכיבוש והיחס לפלסטינים, ניכרת התרחקות הדרגתית מישראל בקרב אליטות אינטלקטואליות מהסוג שהם משתייכים אליהן. קראוס מאשרת שהיא מכירה את הקופליקט הזה מקרוב.
"קשה לי להכליל מכיוון שיש באמריקה המון גוונים וזרמים של כל הכיוונים הפוליטיים. אבל אני יכולה להגיד שבמיליה שלי, שהוא יחסית מתון, יש ביקורת על ישראל אבל אין שום ערעור על הלגיטימיות שלה. זה קיים רק בשמאל היותר קיצוני. אני מבינה מאיפה מגיעה השאלה שלך, מכיוון שהשמאל הזה נעשה לאחרונה חזק יותר וקולני יותר ובסיס התמיכה בישראל זז ימינה, בשל החיבוק של בוש והנוצרים האוונגליסטים ובשל התחושה בשמאל שישראל לא עושה מספיק כדי לסיים את הכיבוש".
כאינטלקטואלית יהודייה שכל כך קשורה לישראל, זה יוצר אצלך מצוקה מסוימת?
"לפעמים אני מוצאת את עצמי תוהה כמה רחוק אני יכולה ללכת בתמיכה ובאהבה שלי לישראל כשהיא עושה דברים שלחלוטין לא מקובלים עליי. אני רואה את זה בהרבה שיחות עם יהודים וישראלים שחשים אותו דבר. כשזה קורה אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שבוודאי מוכרת להמון ישראלים ויהודים בעולם, מגנה על ישראל אוטומטית ובחירוף נפש, גם כשפעולות הממשלה שלה מוציאות אותי מדעתי. קיים איזה פער בין ישראל שאני אוהבת כל כך, ישראל שהכרתי בילדותי, ישראל של הסופרים שאני אוהבת, של התרבות, של החום האנושי, וזו הישראל שאני מכירה טוב יחסית - ובין המציאות הפוליטית. אולי בגלל זה החלטתי לגור פה כמה חודשים. אולי כך אוכל לגשר בין שני העולמות האלה".
את הכתבה במלואה ניתן לקרוא בסופשבוע החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם