גשם ברכה: ביקורת על "יורה ומלקוש"

חגית לנגבוים-גולצ'ין יודעת לתאר באופן מדויק ומעניין חללים ומרחבים אנושיים, יש לה יכולת בּוננות רגשית גבוהה והיא טובה בניואנסים של רגש, אבל צריך להיזהר כי לעתים היא נופלת אל ביצת הקיטש. ובכל זאת, רן יגיל נהנה מ"יורה ומלקוש"

רן יגיל | 12/5/2010 13:31

מדי פעם נביא כאן ביקורת על ספר שיצא שלא במסגרת ההוצאות הגדולות, אלא הופיע באחת ההוצאות הקטנות ואפילו בהוצאה עצמית. זאת מתוך מחשבה כי הפילטרים של ההוצאות השונות בבחירת יצירות אינם טהורים בעיני החתום מעלה ואינם בבחינת כזה רְאֵה וְקַדֵּשׁ, וטעויות בחירה אצלן הן מעשה שביומיום.

למרות שגב העטיפה מבטיח לכם מעין רומן בשני חלקים כי רומן מוֹכֵר יותר - כמה פתטי - זה אינו רומן כי אם שתי נובלות על שתי נשים.

בראשונה "יורה ומלקוש" רות, דתייה עם אלף ואחת עכבות, עוזבת את בית הוריה לבית סבתה שנפטרה המצוי בכפר. זיכרונות חמים על סבתא ועצותיה מציפים אותה, והיא מעצבת עצמה מחדש באמצעות מערכת יחסים עם סופר מבוגר ממנה שכותב מילים נורא יפות, והספר האדום והקטן שהוא כתב הוא מעין תנ"ך חילוני בשבילה. היא כרוכה אחריו, אך אינה יכולה לממש את אהבתה בשל מוסרות הדת החותכות בה עד בשר, בשל הפחד מפני הפגיעה ומן החטא.

יורה ומלקוש עטיפת הספר

היא מנהלת דיאלוגים פיוטיים עם הסופר בטלפון לאורך הדפים, כשהיא יושבת על כיסא-הצ'ולנט של סבתא ז"ל, כנראה מעין שרפרף, וחוט הטלפון משתלשל ממנה והלאה בכל הדירה, משל לתסבוכת הכרוכה במערכת יחסים עם סופר חילוני ונשוי. אף הוא המקשיש נמצא במצב ארעי כי תמיד הוא מתקשר אליה כשהוא נוסע באוטו ברחבי העיר. מצב חזק. הסופרת חגית לנגבוים-ג'ולצ'ין מפתחת אותו יפה ורוב הדיאלוגים בנובלה הזאת בדומה לפרוזה שכותב פעמים רבות המשורר מירון ח. איזקסון, שאף הוא בא מתוך הקשר דתי-ציוני, הם בעצם מונולגים של התלבטות שהתחפשו לדו-שיח.

הנובלה השנייה "מעשים בכל יום" טובה אף מן הראשונה כי במרכזה עומד מצב קיומי חזק יותר ופיזי ויותר, ואולי גם מפני שנמאס לי לקרוא על כל מיני סופרים מזקינים, רומנטיים ושרמנטיים שעושים לקוראות התמימות שלהן את זה. אני מכיר זאת במציאות מקרוב והדבר היה עליי כבר לטורח ולזרא.

המצב החזק הוא כדלהלן: אנה הכלואה בביתה היא מעין אגורָפובית (לוקה בְּבַעַת חוּצוֹת) עם כל מיני הלוצינציות, נכנסת להיריון ואין לה ברירה אלא לצאת אל העולם ולחיות בשל פרי בטנה. אי אפשר יותר להשתבּלל בין קירות הבית ולהמציא עולמות אלטרנטביים, די. יש לה יחסים מעניינים עם אִמה שנפטרה זה עתה והיא בבחינת נוכחת-נעדרת, מעין דמות מתה שמלווה אותה והיא נענית לצוויה ומנהלת איתה דיאלוג, ויש לה מערכת יחסים מורכבת וקשה עם אחותה. גם כאן הטכניקה דומה: דיאלוג שהוא בעצם מונולוג פנימי פיוטי.

לנגבוים-גולצ'ין מוכיחה כאן ואף מעט בנובלה הראשונה שהיא יודעת לתאר באופן מדויק ומעניין חללים ומרחבים אנושיים, בתים, דירות, חדרים, מטבחים, אמבטיות. הסופר הצרפתי הפוסט-מודרני ז'ורז' פרק היה מרוצה.

איזושהי אווירה הזויה ורומנטית חוסה על שתי הנובלות הללו. נראה שלגיבורות יש המון עכבות, חלקן נובעות מן ההֶקְשֵׁר

ממנו באו, למשל הֶקְשֵׁר דתי אדוק או משפחתי הדוק. ללנגבוים-גולצ'ין יכולת בּוננות רגשית גבוהה והיא טובה בניואנסים של רגש, אבל נוטה היא להיפתות אחר הכתיבה היפה העמוס-עוזית, משל אמרה לנו תראו כמה אני רגישה לנוף הסובב את האדם ולעונות המתחלפות, וראו כמה יפה אני יודעת לבטא זאת במילים נאות.

אבל צריך להיזהר מזה כי לפעמים היא נופלת אל תוך ביצת הקיטש ואל הדימוי הגרפומני. לו אני הייתי עורכה, ואני מאמין שיש יסוד טוב, כן ומרתק בספר הזה, הייתי עומד איתה על כך שכל הדימויים הרומנטיים, האבסורדיים והמיותרים יתעופפו משתי הנובלות, למשל, "ענן נוסף מצטרף אל חברו והופך את הבוקר לשעת בין-ערביים". החוצה החוצה מהנובלה! וגם ביטויים מעצבנים ובנאליים כמו "האיש שלה" וכן האנשות מיותרות וילדותיות של חפצים, וכך היה משריר הטקסט והופך יותר מעניין לקורא. אבל מלבד ירקוּת ראשונית זו, "יורה ומלקוש" הוא ספר מענג המותיר תקווה.

קוראיי, נפשות רומנטיות ורגישות שכמותכם. צאו עם פייפר קאט מהבועה התל אביבית הצינית אלי מחוזות הכפר הנחשקים והפריפריה המחכה לכם שם בחוץ למטרות עילוסים. קִראו את שתי הנובלות המבטיחות של חגית ויירד עליכם גשם נדבות בקיץ השחוּן הקָרֵב.

הברקה או החמצה? הברקה

"יורה ומלקוש", חגית לנגבוים-גולצ'ין, גוונים, 174 עמ'