הוא שוב יוצא אל המרפסת
ההצגה "הרצל" אמנם לא לגמרי מנפצת את המיתוס של "אם תרצו" וכו', אבל חושפת סיפור על אדם מורכב, שלא ידע לסיים דברים. הבמאית רנה ירושלמי מבכה את ניפוץ חלום ה"אלטנוילנד"
בנימין זאב הרצל
"מה שריתק אותי באיש היה, קודם כל, העובדה שהתחיל הכל מתוך חלום", אומרת ירושלמי, "יש לו שורה מלבבת במיוחד, שבה הוא אומר 'כל פעילותו של האדם היא בחלום, שהופך אחר כך לעוד חלום'. כלומר , הדרמה ההרצליאנית, מבחינתי, היא איך להפוך חלום למציאות. מה שמעניין זה שהוא רצה להיות בתיאטרון, וגם את ההמשך הפוליטי הוא ניהל בערך כמו תיאטרון, עם כל הקונגרסים המאוד תיאטרליים שהוא הפיק. הוא הפך את החיים לתיאטרון - וזה ריתק אותי".
הרצל שאנחנו מכירים מבית הספר שונה מאוד מהרצל האמיתי. היה לכם ניסיון להיכנס גם לחלקים באישיות ובחיים שלו, שלא מתאימים לאתוס הציוני?
"כן. זה בא לידי ביטוי בכך שאנחנו עובדים באמת רק מתוך הכתבים שלו, היומנים שלו, הספרים שלו וכך הלאה - ולא מתוך שום אתוס כזה או אחר שניסו להלביש עליו. במסגרת המופע אנחנו שוזרים את רגעי ההיסטוריה עם רגעי חייו האישיים ביותר, כפי שהוא מתאר אותם וכפי שהם נפרשים על מפת הדרכים של אירופה, כי הוא כל הזמן היה בנסיעות. מה שבטוח, לא ניסיתי להוביל כאן מהלך פוליטי. ניסיתי לאפשר לקהל לצפות בחומרים שהפכו למיתוסים, ולראות מה מהדהד לך מתוך זה ומה הפער בין המיתוס למציאות. בייחוד ב'אלטנוילנד'".
רנה ירושלמי
אלי דסה
ומהו הפער הזה?
"ש'אלטנוילנד' לא קרה, כמובן".
כשאת מסתכלת היום על המופע הגמור, האם את מרגישה שכמי שגדלה כאן על הרצל כמיתוס ספגת גם איזשהו חידוש?
"בתור ילדה, כל מה שהיה כתוב בכיתה זה 'אם תרצו אין זו אגדה'. אני לקחתי את זה לחיים שלי. כל מה שרציתי התברר שהוא לא אגדה, אלא אפשרי במציאות. חשוב להבין שבנינו את המופע עם ארבעה שחקנים שונים, שמגלמים את הרצל במקביל, כך שהפוקוס הוא לא על איזו פסיכואנליזה של הדמות, כשהקהל יכול להזדהות עם השחקן שמגלם את התפקיד, אלא יותר ניסיון להפגיש את הקהל עם האבולוציה המחשבתית של כל הרעיון ההרצליאני.
"שחקן אחד מתחיל מהלך שקורה ברגע מסוים, ולפני שהוא גומר, שחקן
אחר כבר מתחיל להוביל מהלך אחר. זה אולי הדבר הכי בולט מהחיים של הרצל, כיוון שהוא לא סיים שום דבר - וגם לא הרגיש שהוא הצליח לסיים שום דבר. הרגע שהכי נוגע לי ללב בהצגה הוא זה שבו אתה מבין שהחזון שלו, האלטנוילנד, לא קרה. אני כבר קצת יותר מבוגרת מהמדינה הזאת, ראיתי את החלום הזה מתקרב, כמעט קורה, ואז מתפספס. אני עוד זוכרת שחשבו שימציאו פה מדינה מסוג חדש - אבל ההתחלה המדהימה ההיא עברה מהר מאוד לערוצים הרגילים, ובאותו רגע החלום כבר לא יכול להיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם