ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

טלנובלה בע"מ: ביקורת על "ולנטינו"

על פי הגדרתה בתוכנייה, "ולנטינו" אמורה להיות "טרגדיה קומית", אבל הכותרת דלעיל מגדירה אותה טוב

על אף שהטלנובלה שואבת את חומריה מהמציאות המוכרת לכולנו, ברוב המקרים הדמויות המופיעות בה הן סטריאוטיפיות, חסרות ייחוד של אופי אנושי ולא מתרוממות מעל הקרקע שממנה צמחו. למעשה, הן שבויות, כמעין מריונטות, בקווי העלילה.

ברגע שסודה של העלילה מתבהר לקראת הסיום, אין לצופה עניין בה עוד. כי לתובנות חדשות על אותה מציאות אין הוא זוכה כאן ממילא. בנקודה זו נתונות הדמויות לשבט או לחסד בידיהם של השחקנים, אבל מאחר שלדמויות אין תבנית של אישיות מורכבת, יוצא שגם אפשרויות העיצוב הן מוגבלות.

"ולנטינו", המחזה שכתבו אמנון לוי ורמי דנון, הוא מקרה מובהק כזה. הדמויות שבויות בתוך סיפור משפחתי הכורך פרשה של גילוי עריות. ההתפתחות העלילתית מתרכזת בחשיפה סנסציונית של סודות משפחתיים. היוצרים מכנים בתוכנייה את המחזה כ"טרגדיה קומית". לכאורה, זו הגדרה נכונה, אבל יש בה התחמקות מטיבו האמיתי של המחזה, שלמעשה נכתב כטלנובלה מובהקת.

לכאורה, דנים כאן בבעיות רציניות - גילוי עריות ושיבה מאוחרת של אבי המשפחה, אבל הסיפור, כמות שהוא, אינו חושף תובנות אנושיות עמוקות בנפש האדם. ודאי לא טרגיות. סיפור סתמי, שטחי, שמדגדג קצת ברגש ומתובל באתנחתות קומיות פושרות.

צוות השחקנים עושה ברובו עבודה מצוינת. מתבלטת כאן חנה אזולאי-הספרי, שמעניקה לדמות הסתמית איזו עוצמה אנושית משכנעת, וכמוה גם נעמה שפירא, שמעניקה תוכן רגשי לתפקיד, שהוא, מצד עצמו, כמעט מיותר

לחלוטין. במרכז ההצגה ניצבת דמותו המרשימה של זאב רווח. מעצבת התלבושות מרב נתנאל הלבישה אותו בחליפה לבנה, שגם משווה לו מראה אצילי מקסים.

שמעון מימרן ותחיה דנון מעניקים להצגה ממד קומי מסוים, ואף עושים זאת בדרך כלל בחן, אם כי במקרה של דנון, הדגש שהיא שמה על המבטא המזרחי מאפיל על עיצוב מעמיק של הדמות. משלים את התמונה יורם טולדו בתפקיד מלודרמטי צפוי. ועם כל זאת, אתה יוצא מן ההצגה בתחושה חמצמצה של עוד טלנובלה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...