פול ארט: על האלבום החדש של פול וולר
אמנם האלבום החדש של פול וולר עמוס ודחוס, אבל זה רק מגביר את התיאבון לעוד ועוד האזנות, והמוזיקאי הבריטי בן ה-52 מרגיש זוהר מתמיד
Wake Up The Nation, הליקון
Wake Up The Nation עטיפת האלבום
וולר נמצא בהחלט בשיאו, וזה נאמר עליו בלא מעט הזדמנויות במהלך הקריירה המרתקת שלו, אך ההרגשה היא שהפעם הוא בהחלט התפוצץ. 16 שירים קצרים הדחוסים לתוך 40 דקות של כעס משולב בעדינות. המנוני רוקנ'רול לצד קטעים מגוונים שנוגעים כמעט בכל מצב רוח. מהאזנה להאזנה ההרגשה היא שכל שיר הוא סיפור בפני עצמו.
הוא פותח בסערה גדולה עם Moonshine הסוחף ומרמז מיד שצפויה לנו חגיגה מוזיקלית בה הוא מותח את הגבולות ללא הפסק. מדהים לשמוע כמה אנרגיה עדין יש לו. שיר הנושא שמגיע אחריו, פצצת זמן עם השורה הנהדרת: "מה עם המוות של תיבות הדואר, שום מקום כבר לא מרגיש כמו בית", וולר אף תוקף ( אולי מעט בטרחנות) את השתלטות הפייסבוק והפיכת הסלולר לחלק בלתי נפרד מגופנו.
בקטע השלישי No Tears to Cry, היופי והרגש של הזמר נשפכים בכמויות גדולות בעיבוד בומבסטי. נמסתם מהקטע האחרון? לוולר אין זמן למנוחה, הוא כבר נוסע בזמן עם Fast Car/Slow Traffic, קטע שמריח מהרבה Pאנק ופסיכדליה ומיד חוזר לרגש במנות מכובדות ב-Andromeda המורכב והמקסים שמלווה בגיטרה מייבבת ועםIn Amsterdam , קטע אינסטרומנטלי שעושה בית ספר לצמד הצרפתי Air. אבל מעל כולם מתנשא Find The Torch, Burn The Plans שאולי חוטא בשמאלץ, אך הוא מענג בצורה שעושה חשק עצום לצרוח עם וולר את המילים בהופעה חיה.
פול וולר
רויטרס
ואנחנו רק בחצי הדרך. ב-Aim High הוא כבר עמוק בסול וב-Fאנק ולאחר מכן האלבום ממשיך להשתנות, לעלות ולרדת. Trees, למשל הוא שיר שסובל (ונהנה באותה מידה) מכמה וכמה ישויות שונות. אחר כך מ-Grasp And Still Connect הקצבי והפופי אנו מולכים לקצת יותר מדקה וחצי של ניסיונות אלקטרונים (Whatever Next) שנשמעים כמו שעשועי האולפן של וולר. זה יצא לו נהדר וגם מתחבר יפה ל-7 & 3 Is The Strikers Name האפל שבא אחריו.
וולר ממשיך לתעתע בשלושת הקטעים האחרונים וחותם את האלבום ב-Two Fat Ladies שמחזיר את האלבום לנקודת ההתחלה
שלו בטיסת רוקנ'רול עם גיטרה חשמלית אדירה של בארי כדוגן, איש פריימל סקרים בהווה (שמנגן אגב, גם בשיר הפותח). חובה לציין את ברוס פוקסטון חברו להג'אם המהוללת שמנגן בס בכמה קטעים לשמחתם של המאזינים הנוסטלגיים.
האלבום הזה כל כך עמוס ודחוס, אך עדין מרגיש במינון הנכון ורק מגביר את התיאבון לעוד ועוד האזנות. וולר הלך רחוק והגיע בדיוק לאן שרצה. הוא חגג 50 לפני שנתיים ומרגיש ככל הנראה זוהר מתמיד. יהיה מסקרן מאוד לראות את האלבום הזה (ואת כל העבר שלו כמובן) על במה. לתשומת לבם של המפיקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם