אנטי גיבור מלחמה: ראיון עם אורי אברהמי
אורי אברהמי שיחק אותה גיבור גדול ב-1973, כשנשרף בטנק והצליח איכשהו לזחול ממנו; כשחזר מהמלחמה וסירב במשך עשרות שנים לקבל טיפול פסיכולוגי או קצבת נכות מצה"ל; כשביסס קריירה מפוארת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה שנבנתה כולה על הדחקה וטשטוש, על סמים ועל אלכוהול. רק בשנים האחרונות, בעקבות מות אשתו, שורה של דיכאונות ומאניה אחת, הוא סוף סוף מטפל בעצמו. יצא מזה בנאדם, ויצא מזה מחזה
הידיים של אברהמי ארוכות, דקות, ובמבט מקרוב - מטולאות. ב-1973, אחרי המלחמה, השתילו לו עור מהישבן על הידיים, שנשרפו כשהטנק שלו הפך לאבוקה ברמת הגולן. אברהמי נזרק החוצה. מישש את הראש שלו ולא מצא את שערו הארוך, ראה עצם לבנה ללא בשר, חושך השתרר בתוך עיניו. כל הטנקים להוציא אחד הושמדו.
אירוע היחיד שאברהמי כתב, הלחין, ביים ומבצע (בתיאטרון תמונע) "בא מנהמת לבי", הוא אומר לי, על אף שבשום מקום בהופעה לא נאמר במפורש שאברהמי הפך לפגוע קרב נפשי על בסיס יומיומי. הנה, בינתיים הצלחתי לא להגיד פוסט טראומה.
אברהמי ממשיך לשיר ולהצחיק אותי בדיכאונות ובאסונות שלו, ואני מנסה לדמיין את הנשמה השבורה מהשיר שלו. אולי היא דקה ואצילית כמו הידיים המטולאות שלו. ולמי הוא פונה בבקשה שלא ייגע לו בנשמה, לרופאי הנפש? לחברים קרובים? לבני אדם? נדמה לי שלכולם, אבל הכוונה היא לימים שבהם היה בלתי נגיע. עכשיו מתחוללים בו שינויים והוא מזמין לגעת.
בשנים האחרונות, ובעיקר אחרי מות אשתו המחזאית, סמדר אברהמי, מסרטן, עובד אברהמי על חזרה למעגל האמון. אפשר להגיד שמטפלים במרכז לבריאות הנפש ברמת חן ניסו להאהיב עליו בני אדם, על אף שהם פגומים. אברהמי אומר לי שהיה מיזנתרופ, שונא אדם, מאז המלחמה, אבל אחרי שמונה שעות שיחה ושלוש פגישות, תיקן את עצמו: "הייתי מנותק, מנוכר, היה פיצול בין העולם הפנימי והחיצוני. חייתי בשני עולמות מקבי? לים ולא יכולתי לחבר אותם לאחד".
תחושת פיצול כזאת מתוארת בספרים העוסקים בנפגעי קרב ובטראומות אחרות. אלה שניתקו עצמם מהאסון בזמן שקרה, שהפכו את עצמם לצופים מן הצד כדי להישרד נפשית, עלולים היו להישאר בעמדת זרים המביטים בעולם ובבני אדם ולא מסוגלים להרגיש כמותם.
כשאברהמי החלים פחות או יותר מהכוויות, לאחר סדרת ניתוחים ומשחות פלא, נשלח
מי שרוצה לראות אותו, היום, בתפקיד נפלא של בעל אחוזה שהחמיץ את חייו אך לא את האור הפנימי שבו, שיילך ל"השחף" בהבימה. אבל לאט לאט הבין אברהמי שאפילו התחום הזה הולך ונפגע ואצלו. שתייה וחשיש הפסיקו להרגיע אותו ולגונן עליו, הגוף הותש. את מסע התאמת התרופות שנועדו להחליף את הסמים והשתייה הוא מתאר ב"ציפרלקס 20 מ"ג" כמו שליצנים יודעים לתאר כישלון. אחרי הצחוק נשאר טעם מר. כדור אחד מנע ממנו להשתין. כדור אחר עורר קלאוסטרופוביה בשירותים.
כמעט במקביל לצאת סרטה הדוקומנטרי של בתו, עידית אברהמי, "השחקנים נגד הקהל", יוצא אברהמי במופע שלו, וזה לא מקרי כנראה. אולי יש תיאום בין ההשתחררות מהטראומה המשפחתית של אמא מתה ואבא לא מתפקד. "אבא טיפל באמא עד הרגע האחרון. אותנו, את יונתן אחי ואותי - הרחיקו", אומרת עידית, שמצטרפת לפגישה השלישית. "אחרי שאמא מתה, אבא נשאר לבד, לא היה מי שיטפל בו. אז הבנתי כמה היא טיפלה בו. הם היו נורא ביחד. לא היו צריכים אף אחד. לפעמים הטלפון היה מצלצל ואף אחד לא היה מרים את השפופרת". אחרי מות סמדר, התמוטט אברהמי לסדרת דיכאונות מצמיתים.
עידית אברהמי זכתה ליחסי ציבור נאים לסרט שלה, כי היא צעירה וגם כי העיתונות אהבה לעסוק בסרט כבסיפור נוסטלגי: היה היו בשנות ה-70 של המאה הקודמת, שחקני החאן הירושלמי ואברהמי בתוכם, צעירים מרדנים וחדורי אידאלים, מדכאים את האגו השחקני ונמהלים באנסנבל. ביניהם: ששון גבאי, ספי ריבלין, עליזה רוזן, אהרון אלמוג, ואחרים שקצת נמוגו. ואיך התפזרו, וחלקם התפוגגו.
סיפורו האישי של אברהמי, השבר שלו, מחובר לסרט המרתק קצת כמו איבר זר. כי הסיבה לכל מה שקרה לאברהמי קשורה לקבוצה אחרת בכלל, זו של פגועי הקרבות בארץ. בגיל 60, הוא מוכר במשרד הביטחון כפוסט טראומטי ("יפה שלא שאלו אותי, 'איפה היית 30 שנה?'"). אברהמי משחזר על הבמה את הכוחות שהיו לו, ואנחנו, הצופים, חיוניים לתהליך ההחלמה שלו.
עידית אברהמי מגיעה לפגישה השלישית והאחרונה מפזזת בבריאות נפשית, כך זה נראה לפחות, ונושאת שקיות עם מתנות לבנה התינוק. אברהמי אומר: "לא רציתי ילדים בכלל. סמדר מאוד רצתה, ולא ראיתי לעצמי זכות למנוע את זה ממנה. לא ידעתי אם אני בנוי לעניין של הורות, אבל מרגע שהם באו אהבתי אותם יותר מכל דבר אחר".
אברהמי הילד, שגדל בקריית חיים ובחיפה, היה ילד ליצני ותזזיתי. "כספית" היה הכינוי שלו. דיכאון וחרדה היו זרים לו. אבל הוא היה ביישן ושנא להביט במראה ולפגוש את הפנים שלו, שכמעט לא דומים לפנים אחרים בהמון, עם המוזרות המוקיונית והכיעור היפה. הוא שייך לדור שהיו בו אנטי גיבורים כמוהו, שמחרבנים על מוסכמות הלבוש, על הממסד, כולל העיתונות, ונגעלים ממצליחנים ומהפעלולים שלהם.
ספר לי את סיפור המלחמה שלך. נתחיל מהמלחמה הצבאית ב-1973.
"אני מגויס בבוקר היום השני למלחמה, סמל ראשון, מפקד טנק, מילואימניק בשריון. אני מגיע למחסני חירום ליד ראש פינה להצטייד, ושם מתחילה בעצם הפאדיחה. הכל שם בחוסר ארגון. הטנק חצי תקין, חסרים פגזים באיכות ובכמות, לא היו פגזי שריון בארסנל של הטנק. וזה לא קשור לבעיה מודיעינית. מחסנים אמורים להיות ערוכים למצבים כאלה. לא היה סרבל חסין אש בשבילי ובשביל האחרים. לא היו נעליים, נשארתי עם כפכפים. לא היה לי נשק אישי. ככה יצאתי למלחמה. קיבלתי צוות של אנשים שמעולם לא עבדתי איתם. אבל אני התחלתי עם הבדיחות שלי, וחבר טוב שלי צעק 'אידיוט, זאת מלחמה, אתה לא מבין?'".
בלגן זה חומר טוב לליצנים.
"בטח. לא חשבתי לאן זה יגיע שאין לי סרבל, זה הצחיק אותי".
מתי הבנת?
"כשאנחנו נוסעים על הכביש צפונה ואני רואה מכוניות צבאיות, טנדרים, קומנדקרים, זורמים בכיוון ההפוך, מהקרב, בחזרה, עם אורות דולקים. כל מי ששרת בקרבי יודע: הם מובילים גוויות או פצועים. אני קולט שאני הולך לגיהינום. ככל שאני מתקרב למקום האמיתי, אני מבין שאין ממי לקבל פקודות בקשר, אני לבדי, עם הצוות של הטנק שעליו אני אחראי. פתאום הייתי הילד שצריך לסתום חור בסכר. לבד".
ואתה עוד מספר בדיחות?
"אני מוצא איך לצחוק, איך להיות ציני".
זוכר בדיחה?
"לא. זוכר בדיחות של אחרי זה: 'למה אצל שריונאים מקפידים על גומי מהודק בקרסוליים? כדי שהאפר לא יתפזר'".
נחשבת למפקד אמיץ?
"הדימוי החיצוני שלי היה כזה. מכיוון שאני פחדן נוראי, הייתי צריך להפוך את זה. לרדת לירדן בזמן מארבים, באמצע הלילה, ולמלא מימייה במי הירדן. אז האמנתי עוד לשקר של עצמי. אולי ככה זה אצל כל האמיצים".
ואז אתה הולך למלחמת שריון בשריון.
"אנחנו מתקדמים מזרחה, נוסעים תוך מגע עם אויב, יורים ויורים עליך, ואני מתחיל לראות טנקים שרופים מסביב, ובקשר בליל צעקות ופקודות. בעיקרון מפקד טנק עומד בצריח לפי מורשת 67' - פלג גוף עליון בחוץ. ככל שאתה גבר הגוף שלך יוצא יותר החוצה".
ואתה?
"מותניים ומעלה חשוף".
"העאלק הזה חשוב מאוד. בשלב מסוים אנחנו נכנסים למארב שריון סורי, ותוך דקות קולטים שהם גולשים אלינו מההרים ויורים. טנקים מתחילים להידלק כמו אבוקות מסביב. ואז אני מגיע לאיזה מצב שיש מולי, ממש כמו שאנחנו יושבים אחד מול השנייה, איזה טנק סורי, זאת אומרת, אני רואה אותו בעין, ואני קולט שאני יורד מתל ומהווה מטרה בולטת. אני חשוף לגמרי בפניו. אז אני אומר לנהג הטנק שאינו רואה מה קורה 'סע אחורה'. הוא מנסה, אבל אין רוורס. זה קשור למצב הטנקים. הטנק לא היה שמיש. מה נשאר לי? לירות עליו.
"אז אני נותן פקודה לירות. עכשיו, אני יורה את מה שהיה לנו, ומה שהיה זה סוג של פגז שנועד לירות על מבנים, לא על מתכת. את הפגזים שאותם היינו הכי צריכים לא היו לנו בכלל. ובכל זאת אני יורה עליו את זה, וזה פוגע בטנק ולא עושה לא כלום. נדבק עליו ומתפוצץ חיצונית ולא מגרד אותו אפילו. ואז הוא מתפנה מירי למטרה אחרת, וכמו בסרטים: מתחיל לסובב את הלוע אליי, נעצר, מולי, אני רואה את חור הקנה...".
איזו אימה!
"שאי אפשר לתאר. והכל קורה נורא מהר, או כך לפחות נדמה לך, והוא מוציא פגז ואתה רואה את זה יוצא מאצלו ותוך שנייה זה אצלך, חודר שריון חודר, תזזזזזזזז ומבעיר את הטנק. אני מוצא את עצמי בתוך להביור של אש שיוצא החוצה, ואני לא יכול להגיד לך אם אני עף או קופץ, הגוף עושה דברים בלי שאתה בכלל נותן לו פקודות, ואני מוצא את עצמי למטה על אדמה, ואני זוחל לתוך שוחה או משהו".
ואתה לא בוער?
"לא, אבל אני מתחיל להבין שנשרפתי. אתה עוד לא מרגיש כלום, העצבים עדיין לא משדרים, אבל אני נוגע בראש ומרגיש שאין לי שיער - והיה לי שיער ארוך, הייתי תלמיד בית צבי, תחילת שנה ג' - ואז אני רואה את העצם הזאת בלי עור, ואני קולט שאני שרוף בידיים, ועוד לא מרגישים כלום. ותוך כדי זה נסגרות לי העיניים ואני לא יכול לפתוח אותן, פותח לשנייה והן נעצמות. בדיעבד התברר שהריסים שנשרפו נכנסו פנימה ולא יכולתי לפקוח עיניים. אבל אני, מבחינתי, ידעתי שאני מתעוור, ודיווחתי לעצמי: שחקן כבר לא תהיה, גם עיוור וגם שרוף. הלכה הקריירה. אין ברירה, אהיה במאי. ואני מודע לאפשרות שהטנק יתפוצץ בכל רגע, ואני לא רואה כלום, ולא שומעים עברית, רק ערבית".
מה קרה לאחרים בטנק?
"בשלב ההוא לא ידעתי, אבל במשך הזמן גיליתי שהתותחן נשאר בחיים, ובחור אחד, שאספתי בקרב, אחרי שהטנק שלו נשרף, אובחן כהלום קרב, ולפי השיטה של אז, נשלח בחזרה לקרב, ומת. בתוך זה יש שלב שאני אומר לעצמי 'אני חייב לחזור לטנק, אולי אפשר להציל', אבל אני לא כל כך מצליח לעשות את זה. לא יכולתי להביא את עצמי להתקדם לשם. או, אם נניח הייתי רואה את הטנק בוער, הייתי צריך לטפס ולהוציא. סליחה, המיתוסים האלה...".
סליחה?
"וה'סליחה' הזה לא עובר לך כל כך מהר. משהו בך נשאר מאשים, אתה ממשיך כל החיים לטחון בראש ומגיע למסקנה שההוא לא יכול היה להישאר חי לפי הזווית של קנה התותח הסורי, וההוא בטח נשרף חי... את יכולה להגיד שזה שלא חזרתי לטנק זה... אבל זה גם ביטוי אנושי. לא יודע, אני לא בא להצדיק את עצמי. אני לא מאמין שרוב בני האדם היו חוזרים. במצב שהייתי בו, אולי רק סופרמנים. אשמה, אמר לי אחד הפסיכולוגים שראיתי, אשמת השורד, אי אפשר שלא תהיה לך".
אנחנו עדיין בגולן, איפה אתה עכשיו?
"אני שומע קולות בערבית ונזכר בשבויים בסוריה, ונדמה לי שאני מתמלא באנרגיה, אבל אז אני נשכב על האדמה. 'אני גמרתי. בואו לקחת אותי'. ואף אחד לא בא. התחלתי לחלץ את עצמי בזחילה, בעיוורון, מזגזג בין פגזים, ככה ארבע שעות, עד שהגעתי לטנק הישראלי האחרון שנתקע שם כי התקלקל וחוליה טכנית תיקנה אותו, וכשהתחיל לנסוע, נתלינו עליו, אני ואחרים, מבחוץ".
יכולת להיתלות מבחינה פיזית?
"עדיין יכולתי, זה מדהים. אתה עוד לא... ואני רואה את כל הצבא נסוג, תמונות של מצרים שברחו במבצע סיני והשאירו נעליים עולות בי, הנה, עכשיו זה אנחנו, לא הם, ואני מגיע לתחנת האיסוף, ואני לא יכול לפתוח עיניים ולהזיז ידיים. מחברים אותי למורפין, הכול שרוף, החובש מזריק לי ברגל, ואני מבקש שיזריק עוד אחת כי אני לא יכול. ואני מתחיל לשיר לעצמי, והכול טוב ונעים, ואני מיטלטל בקומנדקר במנוסה עם עוד פצועים, ואז מגיע הליקופטר ומאשפזים אותי ברמב"ם".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא ב"תרבות מעריב" החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם