ראשי » רייטינג » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

אני תותח: ראיון עם יוסי גיספן

יוסי גיספן כותב את כל השירים שלו מהסוף להתחלה בגלל הדיסלקציה שממנה הוא סובל. מבקריו הרבים ימצאו בכך הסבר לטקסטים העילגים, לטענתם. גיספן, מצדו, נהנה לצפצף עליהם. אחרי הכל, האיש שאוהב לכתוב רק להיטים, חתום על אינספור כאלה, כמו "אתה תותח", "יפיופה", "דוקטור" ו"מונו". בשורה התחתונה, הוא טוען, למי יש יותר סיכוי שייקרא על שמו רחוב אחרי מותו, ליוסי גיספן או למנחם בן?

הרזומה של יוסי גיספן מוכר כמעט לכל ישראלי. ככותב הוא חתום על אינספור שלאגרים - בייחוד מהז'אנר הים תיכוני - כמו "חלום מתוק", "יפיופה", "כשהלב בוכה", "תגידי", "הנשיקה", "מונו", "זה אני", "מלכת היופי שלי ", "אתה תותח", "דוקטור", "המלכה שלי" ועוד ועוד. אבל מעטים מכירים את שירו הנשכח של יוסי גיספן הזמר. וזה בדיוק הנשק שאני לוקח איתי למפגש בדירת הקרקע הצנועה שלו בחולון. אני מניח על השולחן את הקסטה "כל הלילה לך", שיר שיצא בשנת 1990 והושמט משום מה מהביוגרפיה שלו. גיספן מחליף צבעים. "אתה יודע שאפילו לי אין עותק מהקלטת הזאת?", הוא אומר ואז קורא לאשתו. "דליה, תראי, פעם הייתי חתיך, זאת ההוכחה".

מה הסיפור של השיר הזה?
"לפני 20 שנה פנה אליי חבר ואמר לי 'בוא, אני אפיק לך קלטת', כי במסיבות עם החבר'ה הייתי שר. הכנו קלטת, כתבתי שם כמה שירים. זה היה מאוד תמים, אבל כנראה הסטנדרטים שלי יותר גבוהים מיכולת השירה שלי. לא עמדתי בציפיות של עצמי. אחרי הדפסה של 500 עותקים מהקלטת אמרתי 'סטופ, זה לא אני, עוצרים'".

ואז התחלת לכתוב לאמנים?
"הייתי אז בן 33, שנת 1995. עבדתי כגזרן (עבודה בתחום הריפוד), במפעל שמייצר מזרנים, ויום אחד קרתה לי תאונה. מישהו שם זרק מהבניין מלמעלה חבילה למשאית שלמטה והוא לא קלע טוב. במקום להחליק למשאית זה נפל על הראש שלי, כשעברתי על המדרכה עם הזמנות. קרה לי נזק, פריצת דיסק, הייתי מוגבל, לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לזוז. אולי חצי שנה, אפילו קצת יותר ישבתי בבית, עם מוגבלות קשה. כל תנועה כאבה".

לא נעים.
"אומרים שככל שקשה לך, המוזות מתעוררות. זו הייתה תקופה מאוד קשה, מבחינה כלכלית. הגעתי למצב שעמדתי לאבד את הבית שלי. הבנק רצה לקחת לי אותו, הוציאו לי כונס נכסים, לא עמדתי בתשלומים, הסתבכתי עם כל העולם ואשתו. ואז פנה אליי איזה חבר, הרצל צפר ז"ל, ספר ותמלילן, ואמר לי 'תשמע, אני רוצה שתכתוב לאיזה זמר'. אמרתי לו 'למי, מה?', הוא אמר לי 'למשה רודריגז'. אז כתבתי למשה רודריגז כזה, סתם, מילים ללחנים טורקיים, יווניים, כסוג של תרפיה. זו הייתה תקופה שלא עשיתי כלום והייתי צריך משהו להעביר את הזמן. כתבתי גם לזמר הטורקי אג'אר והתחיל סבב כזה. זה היה באולפני חי בחולון, והתחילו לפנות אליי זמרים. כתבתי למושיק עפיה (אז זמר אלמוני, י"ו), לשימי מזרחי, לדודו יסמין ולעוד כמה. השתעשעתי בזה".

כתבת בחינם?
"בטח, רציתי שיידעו מי אני. בוא נגיד שזה היה סוג של הובי, להעביר את הזמן. הייתה לי הכנסה מהביטוח הלאומי, ישבתי בבית מוגבל, והמוזיקה הייתה תרפיה. להתעסק במשהו, לצאת מהבית".

וגם לבטא רגשות.
"ממש לא, אני לא מוציא את הרגשות שלי בכתיבה".

באמת? ואת זה אומר מי שחתום על הרבה מאוד שירי אהבה.
"רק במעט מעט מקרים אני מוציא את הרגשות בכתיבה. במקרים נדירים".

זאת לא הסתירה היחידה שתמצאו בדמותו של גיספן. האיש שמגדיר את עצמו כ"עצלן" וכ"אדיש", אבל יש לו 500 שירים באקו"ם בקירוב, רץ ללא הפסקה בין אולפנים כדי ללוות באופן ישיר וטוטאלי את תהליך ההפקה של שיריו, ועל הדרך גם קורא ספרי שירה של ביאליק ואלתרמן. מה שלא מפריע לו, כמובן, לכתוב בשפת רחוב וסלנג. טיפוס. גיספן הוא אוטודידקט, תולעת ספרים, איש חכם בעל ידע כללי עצום אך חסר השכלה אוניברסיטאית. וכן, הוא גם סובל מדיסלקציה, אבל על זה נדבר בהמשך.

הביוגרפיה שלו לא ממש מרמזת על מה שקרה בהמשך. גיספן (48, נשוי + 3), נולד בדירת חדר בשכונת התקווה לאבא ממוצא תימני ולאמא ילידת מצרים. הוא ישן רגל-ראש עם אחיו ורק בגיל 16 התנסה בפעם הראשונה בשירה ובכתיבה (בלהקת רוק שכונתית). בגיל צעיר הוא כבר למד רפדות ודבק בהשקפות המעשיות של הוריו. "חיים זה להתחיל לעשות דברים פרקטיים, ללכת לעבוד, לעשות משהו עם עצמך", הוא מסביר. "לא באתי מבית שהאמינו בעבודות מהסוג הזה, בעיסוק באמנות. באתי ממקום של 'תעבוד - יהיה לך, לא תעבוד - לא יהיה לך כלום. אמנות זה הובי, אי אפשר להתפרנס מזה וזה גם מוריד לתרבות רעה'".

גיספן ריפד וריפד ושנה אחרי הפציעה הדרמטית ההיא, חזר לעבוד. הפעם בתור סבל ומוביל בחברת טמפו. בכל יום הוא פרק והעמיס מאות ארגזים וסידר את בקבוקי השתייה בסופר. בערב היה מגיע עם מקודד המחירים והסרבל המפויח למשרדו של אבי גואטה, או לאולפנים. כותב שירים לכל מי שרוצה. בלי לקחת כסף. הוא הסתפק בקרדיטים באלבומים, שגם היו שגויים במקרים רבים וניתנו ליוסי סיטמן, פיכמן, גיסמן או אחר. אף אחד לא באמת ידע מי הוא.

ואז, בתחילת שנות האלפיים, התחילו לנבוט הלהיטים הראשונים: "חלום מתוק" (שלומי סרנגה ומושיק עפיה), "קח את הכל" (שרית חדד), "חוטיני" ו"סך הכל נשיקה" (מושיק עפיה) וכמובן "מיליון או דולר" של אייל גולן.

מתי הגיע הרגע שאמרת לעצמך "בוא'נה, זו כבר עבודה"?
"ב-2004, שנתיים אחרי 'כשהלב בוכה', עזבתי את העבודה בטמפו ועברתי רק למוזיקה ולכתיבת שירים".

זו פרנסה טובה?
"אם יש לך הרבה שירים שמצליחים אז יש לך הרבה כסף מאקו"ם. מה זה הרבה? מספיק בשביל לקיים את המשפחה, כמו משכורת טובה".

ואתה גם גובה כסף מהאמנים על העבודה עצמה?
"במקרה שאני ממש מעורב, אז כן. אני גובה. ובהרבה מקרים לא".

באמת? אני בטוח שאמנים מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל שיר שלך.
"אנשים מוכנים, אבל זה לא אומר שאני מוכן לכתוב להם. יש הרבה זמרים שאני לא כותב להם. אז אני אומר 'לא' בדרך אלגנטית ויפה".

בעבר אמרת, למשל, שאתה לא מתחבר לקובי פרץ כל כך. למה?
"כתבתי לקובי פרץ בעבר, כמה שירים, אבל אני פחות מתחבר לסגנון הטורקי, וזה סגנון טורקי, איך שלא תסובב את זה. אני משתכר מתמלוגים בעיקר, ושירים כאלה לא יכולים להביא שום תמלוגים".

דווקא הבנתי שהשירים של קובי פרץ מביאים תמלוגים מפה ועד אילת.
"כן, אבל אני לא אוהב את הסטייל הזה. לא מתחבר. אני אוהב את קובי, הוא בחור זהב, וגם שכן שלי. הוא גר בבניין הגבוה ממול. קובי אחלה בחור, אבל הסגנון המוזיקלי הזה, לא יודע. לא התיישר לנו".

גם לשרית חדד לא כתבת שירים כבר כמה שנים טובות.
"לשרית לא כתבתי כבר שלוש שנים, אולי יותר. כי אני חושב שמיצינו, כמו בספורט. אתה רוצה להיות גדול, אז תפרוש בשיא. אני פרשתי בשיא. עשיתי לה את 'אתה תותח', 'לראות את הכאב', 'כשהלב בוכה' שמוכר בתור 'שמע ישראל', 'אני לא מדונה' ועוד הרבה, אבל מיציתי. אני לא חושב שאני יכול לעשות לה שיר יותר גדול מ'כשהלב בוכה'".

תאר לי את תהליך היצירה שלך.
"אמן פונה אליי, או המפיק שלו, ואומר: 'אני צריך שיר, או שניים לאלבום'. אני מזמין אותם לפגישה, יושבים ומדברים. מה הסגנון, האם משנים כיוון, או לא משנים ביחס לאלבום הקודם, מי מפיק מוזיקלית את האלבום, כמה אומץ יש לו לזרום עם השיגעונות שלי וכאלה. כשאנשים נותנים בי אמון, אני מרשה לעצמי לקחת אותם למקומות שהם לא היו מסכימים ללכת אליהם באופן טבעי. אם זה 'ג'ונגל', ואם זה 'מונו'. לא היה פשוט לעבור את 'מונו'. הרי אני התעקשתי ש'מונו' יהיה להיט".

שלומי פחד לבצע את השיר?
"שלומי שמע את המילים וצחק לי בפנים. הוא אמר לי 'מה, אתה עושה צחוק?', אמרתי לו 'זה יהיה יותר גדול מ'חלום מתוק', שהוא גם שלי. בקיצור, זה הפך להיות קטע ציני. תפסתי את המחברת ששלומי הביא איתו וכתבתי לו 'אני, יוסי גיספן, מתחייב שאם אכתוב את המילים ל'מונו' ואפיק אותו לשביעות רצוני, הוא יצליח הרבה יותר מ'חלום מתוק'. חתמתי, תאריך, שם והכל ונתתי את הדף לשלומי. אחרי ש'מונו' זכה בכל מה שהוא זכה, שלומי הביא לי את הדף הזה ממוסגר".

ממה אתה שואב השראה?
"אני לא יכול להצביע על משהו קבוע. ההשראה באה בכל פעם ממקום אחר. במקרה של 'מונו', למשל , יש לי הרבה חברים שהם גייז, ואני מסתכל על החיים שלהם ואומר 'הם עצובים'. הם עליזים עד זמן מסוים ואז בא הזמן של הלבד, ואז הם הופכים לאנשים עצובים. על זה נכתב השיר, ועל הטיפוס התל אביבי שבכל הזדמנות יגיד לך 'אני צריך את הספייס שלי, את הלבד'. הוא משקר. כל השיר הזה הוא ציני. האדם הזה משקר, הוא מת לזוגיות, הוא מת לאהבה. לא נולד האדם שלא רוצה אהבה". 

למרות ההצלחה הגדולה של שיריו, המבקרים לא נוטים - בלשון המעטה - להעריך את עבודתו. מנחם בן, למשל, כתב על "ערב טוב" שמדובר בשיר ש"אסור, פשוט אסור לשדר, מחמת העילגות והנחיתות". גיספן כצפוי, מתפוצץ מהביקורות (ובמקביל עוקב אחריהן באדיקות).

"יש לי שאלה", הוא יורה, "אלמלא 'האח הגדול', מישהו היה שומע על מנחם בן? כשאני אמות וכשמנחם בן ימות למי יש יותר סיכוי שיקראו סמטה על שמו? מה התשובה? אז אני שואל, רק שואל ונשאיר את זה לקוראים. כשאני ומנחם בן נלך לעולמנו, ואני אכליל גם את יוסי חרסונסקי (מבקר המוזיקה של גלי צה"ל) ועוד מבקרים, כשאני אלך לעולמי והם ילכו לעולמם, למי יש יותר סיכוי שתיקרא איזו סמטה קטנה על שמו?".

תשמע, השיר "ערב טוב" הוא לא בדיוק סוגה עילית.
"לגבי 'ערב טוב', הרבה אנשים קרובים אליי אמרו לי 'על גופתי אתה תוציא את השיר הזה' ו'כמה נמוך אתה רוצה לרדת'. 'נמוך, או לא נמוך', אמרתי להם, 'זה עובד לי באוזן ולא יעזור כלום'. במקרה הזה ליאור נרקיס בא לי עם מנגינה, שר לי אותה, ישבנו, ואמרתי טוב, יש לנו את זה - זה להיט. ואנשים קרובים אמרו לי 'אנחנו נשים לך מחסומים, אל תוציא, זה יגמור אותך!'. עניתי 'זה לא יגמור אותי, רק אלוהים יכול לגמור אותי'. כל מי שחושב שהוא ממציא חוקים במוזיקה הוא אומלל".

אתה לא אוהב לכתוב שירים יפים?
"אני אוהב לכתוב להיטים, רק להיטים! אם אני לא מרגיש בום, שמשהו גדול יהיה, אז לא, לא בא לי. חוץ מזה אני לא בן אדם של סדר, אני דיסלקט. אני גם אף פעם לא כתבתי שיר מלמעלה למטה, 90 אחוז מהשירים שלי נכתבו הפוך, מהסוף להתחלה. אתה יכול לשאול את המלחינים שאני עובד איתם. אני דיסלקט, אמיתי, כן, אני דיסלקט, אם תעשה לי מבחן פסיכוטכני עם צורות הנדסיות, כולם יסדרו את זה בדרך אחת ואני בדרך אחרת".

יוסי גיספן - התמלילן המצליח, זוכה פרס שר התרבות - הוא דיסלקט?
"אני לא מבין למה אני מצליח, אני מבין רק שמה שהסתדר לי - צירופי המילים האלה, כשהכל נראה לי נכון, לפעמים גם בניגוד לדעה של אחרים - עובד. באלבומים של זמרים יש עוד שירים, של כותבים אחרים. למה הם לא הצליחו? מה שיש לי זה לא גאונות, זאת פשוט ראייה אחרת של הדברים. אולי פשוט הדיסלקציה הזאת מנצחת, היא מייצרת דברים".

מה דעתך על הגאות המטורפת של הזמר הים תיכוני בשנה האחרונה?
"כל העסק יצא מפרופורציה, צריך ליישר קווים. צריך להכניס את כולם למסגרת. אני אשאל אותך עוד שאלה: אם ניקח חמור ונשים לו כתר הוא יהיה מלך? לא, טעות. הוא יחשוב שהוא מלך, אבל הוא חמור עם כתר, לא מלך. זה שהפילהרמונית ניגנה בהיכל התרבות, או ריטה, או שלמה ארצי, או אייל גולן, ועשו מופעים מכובדים בהיכל התרבות אז כל הכבוד. ועוד כמוהם, אנשים שיודעים לתת כבוד לדברים שהם עושים, שבאו עם רזומה של הרבה להיטים מאחוריהם. אבל זמרים שעשו שני דיסקים וחילקו אלפיים כרטיסים בחינם... במקרה שלהם חמור עם כתר הוא לא מלך, זה חמור עם כתר".

אילו פנטזיות עוד נשארו לך?
"אין לי חלומות, אני האדם הכי ריאלי שיש. אף פעם לא הצבתי לעצמי אתגרים. כשהייתי אלמוני, אף פעם לא אמרתי 'אני רוצה לכתוב לאייל גולן או לשרית חדד'. אני בן אדם שמאמין בקדוש ברוך הוא באמונה שלמה, אני ברסלב באופי שלי. טוב לי בחלקי, ואם משהו צריך לקרות הוא יקרה. אם יום אחד אקבל פנייה ממדונה, אני לא אבהל ולא אתרגש".

אז מה, תפתח מילון עברי-אנגלי ותכתוב לה משהו?
"לא, אשתמש באנגלית שלי ואגיד 'זה מה שאני יודע'. ואני מבטיח שזה יהיה להיט".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...