עוד 200 עמודים לחיות: ביקורת על "אין מה לפחד"
"אין מה לפחד" של ג'וליאן בארנס הוא ספר מרתק, כתוב לעילא ומבדר על הדרכים שבהן אפשר לחכות למוות. למשל, לכתוב או להפסיק לכתוב
בארנס יוצא אל המחקר שלו מנקודת התחלה הגיונית אפילו עבור אנגלי: אלוהים. אך הוא עובר מהר מאוד אל הוריו אל הוריהם אל הורי-הוריהם. עירוב התחומים הזה, אם אמנם יש כאן עירוב תחומים, מאיר מראש את הספר כולו: זה בהחלט טקסט אישי מאוד שיש לו לכן חוקיות אישית כמעט אקראית, לעתים אסוציאטיבית. עמודים רבים בספר הזה מוקדשים לדיונים של בארנס עם אחיו הגדול ממנו, פילוסוף ספקן למדי שמהווה בספר הזה ציר רציונלי (אם מותר בכלל לדבר על רציונליות) למחשבה המפוזרת יותר, המתחבטת יותר של ג'וליאן, כלומר של הספרות.
כדאי לתת על כך את הדעת, באשר הספר הזה עוסק במחשבת הספרות כמעט באותה מידה שהוא עוסק במחשבת המוות: הפילוסופיה היא תמונת המראה הרציונלית של הספרות ובכל זאת דווקא הספרות (כך בארנס) מלמדת אותנו משהו על עצמנו. אפשר לומר שבארנס קצת משוחד; וממילא לא חייבים להסכים עם כל מה שסופר אומר; אבל בעקבות "אין מה לפחד" אפשר לומר לפחות דבר אחד: שהסופרים שבארנס בוחר לדון בהם מעלים כמה רעיונות מעניינים מאוד ביחס לשאלת המוות הגדולה.
חלק מן הרעיונות האלה אפשר לתלות בעובדה שבארנס קורא את הסופרים שלו גם דרך חייהם הפרטיים, מתוך הבנה שעולמו של המחבר תמיד חודר אל כתביו. מקום מיוחד הוא מקדיש לז'ול רנאר, לפלובר ולזולא (הה, מותו המטופש של זולא). חייהם הפרטיים ופחד המוות הפרטי המיוחד של כל אחד מאלה שולחים את בארנס למסע מחשבתי מאלף בעקבות הדבר שממנו רבים מנסים לברוח. על הסופרים האלה צריך להוסיף גם את האנטיכריסט האהוב ריצ'רד דוקינס, את סומרסט מוהם ואחרים שמובילים אל ניסיון לנסח מחשבה שתתמודד עם העובדה, במילותיו של בארנס, "ששיעור המוות של המין האנושי אינו נמוך בכהוא זה ממאה אחוז".
מהי מיתה ראויה, שואל בארנס; כלומר: איך למות? הוא יודע היטב: למות בעודך שותל כרובים, למות אולי בעודך שוכב במיטתך ומביט החוצה אל העץ בגינתך שאותו שתלת בעצמך לפני שנים - מיתות כאלה אינן ממתינות לנו וסופו של דבר שנמות כנראה מיתת בית חולים. המוות הנחשק ביותר, מוות פתאומי בבת אחת כאילו נמחצת כמו חרק תחת אצבע גדולה - רק מעטים זוכים למוות כזה ורבים הם המייחלים לו. כסופר, שאלת הזמן הנותר (היא שאלת האפשרות להיערך למוות) מטרידה את בארנס ביותר. כמה עמודים עוד אספיק לכתוב? האם אמות באמצע המשפט הזה, באמצע המשפט הבא, האם אשלים את הספר? והרי אף רופא לא ישכיל לומר שנותרו לך "עוד כ-200 עמודים. 250 אם יהיה לך מזל או אם תעבוד מהר". רמבו, אומר בארנס, "היה משורר שווידא שלא ימות באמצע בית שיר... על ידי נטישת הכתיבה שנים רבות לפני מותו". הטאוטולוגיה כאן, אני מאמין, מכוונת לגמרי.
משפחה, אלוהים,
התבונה שבה שוזר בארנס בין סיפורים אישיים ובין חשיבה צלולה, כללית, רבת פנים, פתוחה ובלתי מתקבעת הופכת את "אין מה לפחד" - מראשיתו ועד לאופן האירוני והמודע לעצמו שבו הוא מסתיים - ליצירה עשירה חדה ומרגשת באמת. שתזכה לעמודים נוספים רבים מר בארנס.
"אין מה לפחד", ג'וליאן בארנס, מאנגלית: שרה ריפין, זמורה-ביתן, 255 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם