ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

לרקוד עם דמעות בעיניים: שלוש המלצות לפסטיבל דוקאביב

על האיחוד המרגש של בלר, על התפתחות סצנת הדיג'יאים בתחילת שנות התשעים ועל חייו של המוזיקאי האגדי ביל ווית'רז. עצמון אברהמי עם שלוש המלצות לסרטי מוזיקה בפסטיבל דוקאביב, שיחל השבוע

סרט דוקומנטרי אופייני על מוזיקה - בין אם הוא מספר על תופעה או ז'אנר מוזיקלי ספציפי ובין אם זה סרט שמתמקד בסיפור של אמן, להקה או אירוע, יכלול בדרך כלל, לצד המוזיקה עצמה גם כמה מוטיבים קבועים: ימי התהילה הראשונים, שיא ההצלחה ותוצאותיה (בדרך כלל עודף עושר ומחסור באושר), תיאור הנפילה או הקץ (כמו במקרים רבים בעולם המוזיקה בכלל והרוק בפרט) ובמקרים הטובים גם קאמבק מפואר או תוכניות מעניינות להמשך.

סרטים אחרים, פחות דרמטיים וביוגרפיים, מתמקדים באמנים ולהקות במהלך מסע הופעות או בהופעה אחת היסטורית, ונותנים תמונה די ברורה על מה שקורה מאחורי הקלעים ועל הבמה. תת ז'אנר אחר הוא סרטים על מוזיקה ששוזרים בתוכם ממד היסטורי, גיאוגרפי ולעיתים גם חברתי.

פסטיבל דוקאביב ה-12 שיתקיים החל מהשבוע (12-6 במאי) דאג לכסות השנה בצורה מוצלחת את שלושת תתי הז'אנרים המרכזיים של סרטי תעודה מוזיקליים מהארץ ומחו"ל, ומציג מבחר מגוון של סרטים: "ביל ווית'רז - סיפורה של אגדת סול", "ג'ואן באאז - כמה מתוק הקול", "בלר - נו דיסטנס לפט טו ראן", "Holding on to Jah" (על ההיסטוריה של ג'מייקה, הרגאיי והראסטפרים), "They Call It Acid" (על תקופת האסיד-האוס), "When You're Strange" (סיפורה של להקת הדורס), "וודסטוק - אז ועכשיו" ושני סרטים על מוזיקאים ישראליים - הראשון "עננים על הדרך" שמביא את סיפור המסע של שלמה ארצי ולהקתו בארצות הברית ואת המפגש עם ישראלים שירדו מהארץ, והשני "ראיתי ג'ירפות בהודו" שמתאר את מסעה של להקת הג'ירפות בהודו. 

אחרי צפייה מוקדמת במרבית החומרים שיוצגו ב"דוקו מיוזיק", בחרנו להמליץ על שלושת הסרטים שכל חובב מוזיקה וכל חובב קולנוע דוקומנטרי ימצא בהם עניין רב.

השנה היא 1987. עד אותם ימים מה שהזיז קהל ברחבות ריקודים היה בליל של דיסקו, פופ, היפ-הופ ולהיטי מצעדים, אבל כל זה עומד להשתנות באופן דרמטי. מוזיקה קצת אחרת, המבוססת על מכונות תופים, סימפולים ואפקטים שהגיעה מניו יורק, דטרויט, שיקגו וגם מאיטליה התערבבה לה יחדיו למשהו אחד והחלה להתנגן במועדונים ספציפיים בארצות הברית ולפקוד את בריטניה ואיביזה. קראו לה אסיד האוס.

דיג'יאים פורצי דרך מארצות הברית החלו לנהור לבריטניה ולתת סטים של החומרים החדשים, ובדרך גילו תופעה מדהימה, שהחלה בניו יורק ומאוחר יותר התפשטה לאירופה: הם שמו לב שהקהל אמנם לא שותה אלכוהול, אבל מצוי תחת השפעת סמים (אקסטזי וכדורים אחרים), וכתוצאה מכך לא מפסיק לרקוד כבר מהצליל הראשון במשך שעות ארוכות. מהר מאוד גם דיג'יאים בריטיים החלו להתחבר לעניין, מארגני מסיבות לא ידעו את נפשם נוכח התופעה החדשה והקהל החל לזרום בהמוניו.

אז נולד האסיד האוס, שהיה קומבינציה של אנשים, מוזיקה וסמים. מקטעי ארכיון מאותם ימים ניתן לראות מקבצי אנשים מחייכים ומזיעים שהמוטו היחיד שלהם הוא "אהבה, שלום ושמחה", ונראה היה ששנות השישים התמימות חזרו ובגדול בתוך המועדונים, ברייבים במחסני ענק ובטבע.

מסביב למוזיקה התפתחה גם תרבות שלמה: אופנה, חנויות תקליטים ואפילו להיט רשמי שנכנס למצעד הבריטי "We Call It Acid". מעבר לכל זאת, התופעה הדומיננטית ביותר הייתה הפיכתו של הדי-ג'יי למלך, ושאלה כמו: "מי מנגן הערב?" הפכה למוטיב מרכזי, לדבריהם של עשרות הדיג'יאים ומפיקי המוזיקה שמופיעים בסרט ומספרים בנוסטלגיה על התקופה, ביניהם פול אוקנפולד, קרל קוקס ומרשל ג'פרסון.

מהר מאוד כולם רצו טעימה מהכיף החדש והתופעה התרחבה. באותה מהירות גם המדיה השמרנית בבריטניה החלה לדחוף את אפה הארוך ולכתוב על הנוער שצורך סמים. ב-1989, גברת הברזל מרגרט תאצ'ר, התוודעה אף היא לתופעה והחליטה להילחם בה בעזרת שוטרים שערכו מעקבים ועצרו מארגני מסיבות ברחבי הממלכה. משחקי החתול והעכבר החלו לכרסם בכיף ובחופש, וצעירי אנגליה אף יצאו להפגין בעד החופש לרקוד. 

בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, הסצנה כבר הפכה להמונית מדי, פחות תמימה והרבה יותר מסחרית ומסודרת, מה שהוליד את ה"מגה קלאבס" - מועדוני ענק שניגנו האוס נולדו בבריטניה והתפשטו ברחבי העולם. בנקודה זו גם מסתיים הסרט הקולח והמעניין.

הסרט, שנקרא במקור "Still Bill", אמנם מבוים וערוך בפשטות (בניגוד לסרטיו הדוקומנטריים של מייקל מור, למשל), אבל הוא ללא ספק אחד הסרטים המרגשים בפסטיבל - במיוחד בזכות ביל ווית'רז, הזמר הסופר רגיש שמביע את עצמו מול המצלמה בצורה מצחיקה, כנה ולעתים קרובות עם דמעות של התרגשות בעיניים.

ווית'רז, אגדת סול אמריקאית שאחראי ללהיטים כמו "Ain't No Sunshine" (להיט הבכורה שלו)  ו-"Lovely Day" (מתוך אלבום האולפן האחרון שלו בשנות השמונים), חוגג 70 מול המצלמה ועסוק בעיקר בלרוץ מטקס לטקס וממחווה למחווה. מעסקי המוזיקה הוא החליט לפרוש באמצע שנות השמונים כשהוא בשיאו, כדי להתמקד בחיי המשפחה, הרחק מאור הזרקורים ולדאבונם של מעריציו הרבים. 

מעבר להתמקדות בחייו כגבר נשוי וכאב מסור, הסיבה האחרת וככל הנראה גם העיקרית נאמרת למצלמה במשפט אחד של האיש: "The fame game was kicking my ass" ("משחק התהילה בעט לי ב'תחת") ובהחלט ניתן להבחין בכך. המדקדקים יראו איך בקטעי הארכיון הראשונים שלו הוא מחויך ומאוד שמח מהחשיפה ומהלהיט שהתמקם גבוה בראש המצעד האמריקאי ואיך אט אט, עם חלוף השנים ועם התערבותם של אנשי חברות התקליטים ביצירתו, החיוך הזה יורד מפניו והוא הופך מאיש חביב לאיש מריר למדי.

הסרט הזה הוא הקלוז אפ הכי נהיר, ברור וזורם על האגדה החיה הזו ויש בסופו גם בשורה: לווית'רז עדיין מדגדג לעשות מוזיקה והוא צבר מאז פרישתו חומרים רבים שאת חלק מתהליך העבודה עליהם באולפנו הביתי, אפשר לראות בסרט. העשייה המחודשת ממלאת אותו באושר בלתי רגיל, אבל אשתו, שמשקיפה מהצד, נשארת עם רגליים על הקרקע, מנמיכה ציפיות ומציינת שעל אף שבעלה נהנה מתהליך היצירה, היא מכירה אותו מספיק טוב ולא נראה לה סביר שהוא יחזור בזמן הקרוב לשואו ביז. למה לבאס, אה, גברת ווית'רז?

כמעט עשור אחרי שהפסיקה לתפקד כלהקה עקב סכסוכים פנימיים חזרה להקת בלר בשנה שעברה כמנצחת למספר הופעות מול מאות אלפי אנשים במולדתה בריטניה. הקאמבק ההיסטרי וההיסטורי תועד לסרט שמספר את סיפור הלהקה המלא, מהקמתה ועד ימינו. 

מהסרט ניתן ללמוד המון על השואוביז במהלך שנות התשעים, על מגמות בעולם המוזיקה בעשור ההוא (הגראנג' בארצות הברית, הבריטפופ בבריטניה ועוד) ועל התנהלותה של להקה מצליחה (אלכוהול, סיגריות מסוגים שונים, מעריצות, אגו ועוד אלכוהול). דרך תמונות סטילס, שלל קטעי ארכיון וראיונות עומק עם חברי הלהקה: הסולן דיימון אלברן, הגיטריסט גרהאם קוקסון, הבסיסט אלכס ג'יימס והמתופף דייב ראונטרי, אפשר גם להבין מה הביא למשבר הגדול בתחילת שנות האלפיים ולהתפרקות הזמנית של ההרכב.

הסיבה למשבר הייתה משבר נפשי של קוקסון וחוסר הרצון שלו להמשיך להתנהל כחלק מהרכב, מה שהוביל לכך שבזמן הקלטת אלבום האולפן האחרון של ההרכב, "Think Tank" הוא פשוט הפסיק להגיע. שלושת החברים, שהרגישו מחויבות גדולה קצת יותר להרכב ולמעריצים, החליטו להקליט את האלבום בלעדיו.

אלברן וקוקסון, שני היוצרים המרכזיים של בלר, הפסיקו לתקשר אחד עם השני ועיתוני המוזיקה של בריטניה חגגו על הסיפור והוסיפו שמן למדורה. בסופו של דבר, אחרי שש שנות פרידה בהן אלברן התעסק בלמכור מיליוני עותקים מפרויקט הגורילז שלו, קוקסון שחרר יצירות סולו שלו והשניים האחרים חיפשו את עצמם, חזרו הצ'ילבות לתקשר האחד עם רעהו בשנה שעברה והתוצאה - שעתיים של הופעה סוחפת ולפרקים מרגשת עם מיטב השירים אל מול קהל עצום ומפרגן בהייד פארק בלונדון.

אגב, את ההופעה המלאה, שמצולמת להפליא, פלוס הסרט הדוקומנטרי ניתן למצוא גם בדי-וי-די שיצא לחנויות לפני כחודשיים.

פסטיבל דוקאביב 2010, 6-15 במאי, סינמטק ת"א, בית ציוני אמריקה, מוזיאון ת"א ונמל ת"א.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...