ראשי » רייטינג » קולנוע

טמטומים: על "זכרי אותי לנצח"

רוברט פטינסון חוזר ב"זכרי אותי לנצח" ומוכיח שהוא לא רק הערפד המיוסר מ"דמדומים", הוא גם שחקן די מחורבן

"זכרי אותי לנצח" נפתח בסצנה דרמטית במיוחד. השנה היא 1991, ילדה קטנה ואמה נשדדות ברכבת התחתית בניו יורק, האם גם נרצחת באכזריות. לא נעים.

הסרט עצמו מתרחש עשר שנים לאחר מכן, בשנת 2001, מה שאומר שלא צריכים להיות פוסטרים מתקלפים של אובמה ברחובות ניו יורק. ובכן, יש. לא נעים 2.

ויש לנו גם את רוברט פטינסון, כלומר אדוארד מ"דמדומים". אמנם בסרט הזה הוא לא ערפד, אבל זה לא אומר שהוא לא חיוור ומיוסר כהרגלו. הפעם יש לו סיבה די טובה - אחיו, מייקל, התאבד. לא נעים 3.

וזה בעצם מסכם את "זכרי אותי לנצח" - יתומה מיוסרת, אח שכול ומיוסר באותה המידה ואינספור בעיות קונטיניואיטי. אה, ולא נעים אחד ענקי ומהדהד, בעיקר עבור הקהל המסכן שנאלץ לסבול את הזבלון היומרני והמייגע הזה.

ולא, אני לא אגלה לכם את העלק טוויסט הסופי בסיפור האהבה/הדרמה המשפחתית המזדחלת הזאת. כי אם תתעקשו לראות את הסרט הזה לאחר קריאת הביקורת, אתם בטח ערמת ילדות בנות 13 שחמות על הג'יימס דין וונאבי הפאתטי ולוחך הוורידים מטלנובלת הערפדים הבאושה ההיא. לגיטימי, לא אהרוס לכן שעתיים של ריור מאושר על בלוריתו המשומנת.

אבל רגע, בואו נחזור לעלילה (לא שהתסריטאים טרחו לעשות את זה, אבל שיהיה) - טיילר (פטינסון) הוא סטודנט עשיר שמעביר את ימיו בעישון על מרפסות, מרד נעורים נזעם וכתיבת מכתבים לאחיו המת ביומנו ההומואי, כיאה לבחור ששמו האמצעי הוא קיטס (פוי). הוא מתאהב באלי היתומה, שגרה בצד הלא נכון של המסילה ורוב הזמן מטפלת באביה השוטר שמעולם לא התאושש מרציחתה של אשתו.

יחסית לשני אנשים צעירים שאיבדו קרובים מדרגה ראשונה בנסיבות טראגיות אפשר היה לצפות שהם יידעו דבר או שניים על פרופורציות, אך לא. הדרמטיות המוגזמת של יחסיהם הופכת בשלב מסוים לדבילית עד כדי ריבים בסגנון "החבאת ממני בוריטו! זה סוד אפל מהעבר! אני שונאת אותך! נשק אותי!".

יש שם גם אחות קטנה וחמודה (והסיבה היחידה להענקת כוכב בודד לסרט), כל מיני תסביכי אב מעיקים (האב הוא

פירס ברוסנן, אגב), המון דקות מתות וסיום אחד נצלני וצפוי שאמור להרטיט את לב הילדות.

כי זה העניין פה, הילדות. נדמה ש"זכרי אותי לנצח" הוא סרט ריק לחלוטין, שום דבר מלבד קרס מתכתי שעליו מתפתל לו פטינסון כפיתיון שמנמן שבטח יצליח למשוך כמה דגיגות. וסבבה, כולן רוצות אותו. אפשר להושיב אותו מול מצלמה במשך שעה וחצי עם סודוקו והילדות יבואו.

אבל מה שהופך את "זכרי אותי לנצח" (תודו שגם השם מריח מכונפיזם עז) למעצבן יותר מסתם מוצרים הבנויים על המיילי סיירוסים של הרגע זאת העמדת הפנים שמדובר בדרמה איכותית ומרגשת שפונה לקהל בוגר. היומרנות הבלתי נתפסת שכוללת אזכורים ספרותיים, התחזות אינטלקטואלית וסיום חסר בושה הופכים אותו מסתם סרט נעורים סחטני למוצר מביך וחסר רגישות. לא משהו שנזכור לנצח, אבל בטח כזה שיצלק אותנו קלות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...