לא מפונק: יובל סגל מדבר
לא רצו אותו בתור דוגמן בישראל, אז הוא נסע לחו"ל. לא דמיינו אותו בתור שחקן, אבל "קצרים", "מתנה משמיים" ו"פרשת השבוע" מיתגו אותו ככוכב מוערך. לא חשבו שהוא יכול עוד להפתיע, אבל אז הוא כתב סדרה שלמה - "טקסי דרייבר". יובל סגל (38) במונולוג מרגש
טוב נו, האמת היא שאפילו לא סיימתי תיכון. הגעתי להתחלה של י"ב, אבל הייתי כזה, איך לומר, שובב פלוס. כנראה שפשוט לא יכולתי לסבול את המסגרת הזאת. התחלתי את הלימודים במסלול כללי כזה לבגרות בכיתה י', ומהר מאוד הידרדרתי למגמת מכניקה. היינו באים לכיתה בעשר בבוקר, מפעילים מכונה, עושים כמה חריטות ובשתים עשרה הולכים הביתה. בשלב מסוים אמרתי לעצמי "על מי אני עובד? אני הרי לא הולך להיות מסגר, חבל על הזמן שלי".
המצחיק הוא שכשעליתי לתיכון ביקשתי מאמא שלי ללכת ללמוד בבית ספר לאמנויות, והיא אמרה לי "בשום פנים ואופן לא. זה עולם של סמים וכל מיני דברים רעים כאלה". איך שלא יהיה, בשלב מסוים אבא שלי כבר שבע מלהגיע שוב ושוב לבית ספר ולהסביר כל מיני דברים למורים.
באותו זמן, כל העולם שלי ממילא כבר סבב סביב הסיף, אז אבא שלי ואני החלטנו שאתמקד רק בזה. זה התחיל מזה שיום אחד פתחו חוג סיף ליד הבית שלי, ולא יודע, נכנסתי לזה. אני מניח שזה בגלל שהייתי מאוד צריך בזמנו את הרגעים האלה, שבהם פתאום אמרו לי "וואי, אתה טוב, כל הכבוד!". בשלב מסוים הפכתי לאלוף ישראל בסיף בכל הגילים והגעתי לגמר אליפות העולם לקדטים, אבל בסופו של דבר כנראה הרגשתי שלחיים יש הרבה יותר מה להציע לי.
אחרי הצבא חתכתי מהסיף והגעתי לתל אביב. הייתי צמא ליחסים ורציתי לטרוף קצת את החיים, לבלות, לעשות חיים. בתור נער, כשהייתי יוצא עם חברים, לא היינו מאלה שמכניסים אותם למועדונים. היינו מסתובבים במכונית כל הערב וחוזרים הביתה. כשהגעתי לתל אביב, אז בעקבות הדוגמנות וכל העניין הזה, נהייתי סוף סוף בן בית בכל המקומות האלה שלא הכניסו אותי פעם - אתה יודע, ה"למון", "אלנבי 58", כל אלה. כנראה שהגעתי לגיל שבו ההורמונים שלי התחילו להתפרע, ובוא נגיד שזרמתי עם זה.
הווליום של החיים שלי התנהלו אז בקצב מאוד גבוה, לצלילי מוזיקת האוס וטראנס. הכל התחיל מזה שחבר של מישהי שהיתה אז בת הזוג שלי היה צלם דוגמנות, ויום אחד הוא פגש אותי ואמר לי, "יש לי הצעה שיכולה להעביר
בהתחלה, אנשים שראו את הבוק שלי, אמרו "בסדר", לא התרשמו במיוחד - אבל יום אחד הגיע איזה סוכן מפריס ושלח אותי לתצוגת אופנה שם. לא הצטלמתי שם או משהו, רק לקחו את התמונות שלי מהבוק, ואז חזרתי לארץ עם אותן תמונות בדיוק - רק שהפעם, בגלל שבאתי מפריס, אותם אנשים שקודם לא התלהבו פתאום הסתכלו על התמונות ואמרו "או-אה, איזה יופי!". ככה בעצם התחלתי לעבוד בזה.
בתקופת הדוגמנות שלי חייתי בחו"ל לבד כמו כלב. הייתי אוכל ארוחת בוקר מלא זמן כדי להיות בחברת אנשים. הרגשתי שם כאילו יש לי קקה בתחתונים. זה היה מאוד מבאס. לא דפקתי שם מבטי "זולנדר" לכל עבר, ההפך.
באותו זמן, אחרי שעשיתי את הקטלוג העולמי של דיזל, מישהו שראה את זה אמר לי "תקשיב, אתה לא דוגמן, אתה שחקן". נעלבתי נורא. לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד לי בזה. אני מודע לעובדה שזה מוזר. זה כמו שיגידו לך "וואלה, אתה נראה לי בחור פיקח", ופתאום תתחיל לבכות. נראה לי שאני הדוגמן היחיד בעולם שנעלב ממשפט כזה.
בזמנו צילמו בארץ את הסדרה "כחול עמוק", שהייתה משהו כמו "משמר המפרץ" הישראלי, והזמינו אותי להשתתף בה. אם אתה רוצה להיקרע מצחוק, כנס ל-VOD ושב על כל העונה. תאמין לי, אתה בוכה מרוב צחוק. אני זוכר שבתור דוגמן נעלבתי מזה שלא נתנו לי להיות אחד המצילים, ושמו אותי בתור עובד בקיוסק. גם היינו בטוחים שאנחנו מביאים פה איזה "מציצים" חדש. טוב, זה היה משהו פתטי ברמות. שלא נדע.
ובכל זאת, אנשים שראו את זה אמרו לי "יש בך משהו, לך תלמד משחק". אני, מבחינתי, עברתי באותו זמן איזשהו גלגול גדול בחיים, מהפך מנטלי. אני מדבר, כמובן, על תקופת הקרחנות שלי בתל אביב, שטילטלה ובילבלה אותי כהוגן. באותו שלב התחלתי לסבול מהתקפי חרדה קטסטרופליים. בוא נגיד ככה: אני לא כזה גיבור. יש בי הרבה פחדים, ואני מתנהל לפיהם. לפחד יש אלמנט גדול באישיות שלי, וזו בעיה. אני מניח שמתוך ההתנהלות ההיא שלי, עם כל העניינים התל אביביים ההם, פתאום צץ יובל האמיתי ואמר "הלו, תירגע".
אני חושב שהתקופה הזאת נבעה מחוסר בגרות מסוים וכתוצאה מחברות עם טיפוסים שהרגילו אותי לנהל ככה את החיים. בדרך כלל אני לא מאלה שהולכים על הקצה ואין להם אלוהים, אבל אז ניסיתי לשחק אותה הולך על הקצה, וכשטיפה התקרבתי אליו, הרגשתי כאילו שאני מתגרה באיזה נמר, שפתאום נתן נהמה אחת - וברחתי ממנו כל עוד נפשי בי. אפשר להגיד שאני פחדן גדול שמשחק אותה גיבור.
דודה שלי היתה זו שהתקשרה בשבילי לפסיכולוגית. מבחינת ההורים שלי, פסיכולוג זה תמיד היה משהו לפסיכים, אבל באותו זמן, בגלל המצב הקשה שלי, אמא שלי באה ואמרה לי "לך לפסיכולוג", הפנתה אותי לאחותה, והיא קישרה אותי למישהי שמתעסקת בדיוק עם הדברים האלה. כלומר, עם אנשים שהגזימו וצריך להחזיר אותם למקומם. מה שקרה כתוצאה מהטיפול הזה הוא שהחלטתי ללמוד לתופף על דרבוקה. כאילו, הלכתי לכיוון הכי עצלני שיכול להיות - אבל אנשים עדיין יעצו לי ללמוד משחק, אז הגעתי ליורם לוינשטיין, ותוך כדי הלימודים שם המשכתי לעשות פרסומות.
לקח לי הרבה זמן להגיד על עצמי "וואלה, אני שחקן". רק אחרי שהסביבה קיבלה אותי כשחקן, הרשיתי להגיד את זה על עצמי. היום אני אומר את זה על עצמי, אבל אצל יורם לוינשטיין הייתי עדיין דוגמן. גם אחרי שיצאתי משם ושיחקתי בתיאטרון עדיין לא הגדרתי את עצמי ככה. אני חושב שרק אחרי "פרשת השבוע" הרגשתי שמקבלים את זה שאני שחקן רציני - וגם, כמובן, בסרט "מתנה משמיים".
בין היתר, החזקתי שם את הבולבול של מנשה נוי ביד שלי. היום אנחנו תמיד צוחקים על זה שקרן (מור), מנשה ואני חולקים יחסים מאוד אינטימיים. עזוב, הם מדהימים, האנשים האלה. אני פשוט אוהב אותם מאוד-מאוד. שניהם ביחד זה משהו יוצא דופן. הם אנשים גדולים מהחיים. העולם בשבילם זה ממש לא רק לשחק טוב - הם קודם כל בני אדם.
בהתחלה בכלל לא רצו אותי ל“קצרים". באתי לאודישנים, אחר כך שאלתי את פרי כפרי, הסוכנת שלי, מי התקבל, היא אמרה לי שמות של שחקנים אחרים - וזהו, נגמר. ואז, פתאום היא התקשרה משום מקום ואמרה שהם רוצים אותי. זה היה בשבילי שוק.
בצילומים עצמם החיבור ביני ובין קרן מור לא התרחש מיד. בהתחלה לא היה בינינו חיבור בכלל. היא הרי באה מ"החמישייה הקאמרית", והיה לה הרבה יותר קל להתחבר למוני מושונוב ולשמוליק לוי, כי הם אנשים שכבר הוכיחו את עצמם - ואתה יודע, כשמישהו חדש בא לשכונה לוקח זמן עד שהוא נהיה לגיטימי. קרן, בכלל, מאוד מנוסה במקצוע הזה, אז בזמנו היא שמרה על עצמה. לא היה בא לה להיפתח לכל אחד - וגם אני, מצדי, הייתי חייב להיות בסדר עם כל הסביבה שלי, כדי לא להיתפס, חלילה, כמישהו שקופץ מעל הפופיק. החיבור בינינו נרקם לאט לאט כי הוא היה חיבור אמיתי. אני מת עליה. אני אוהב אותה אהבת אמת.
"קצרים", בכלל, זה משהו שהסביבה אספה אותי אליו. הרבה פעמים שחקנים מתקבלים לתפקיד בסדרה דרמטית ובטוחים שמפה והלאה זהו זה, הדברים הטובים קורים - אבל זה לא נכון. אתה יכול לעשות 8,000 דברים, אבל תמיד יהיה דבר אחד שיחבר אותך לאנשים ויוביל אותך לפאזה אחרת, או, למשל, לקמפיין שמבוסס על מי שאתה - כמו הקמפיין שקיבלתי ללאומי קארד. באותו רגע אתה כבר יודע שאתה לגיטימי.
לעומת זאת, גם אז תמיד יהיו גם כאלה שיעליבו אותך. איזו שכנה פגשה אותי בשכונה לפני כמה זמן ואמרה לי "יו, זה אתה מה'לפנק-לפנק-לפנק', איזה קטע", ואז נהיה לה חיוך גדול כזה. התכוננתי לקבל מחמאה, והיא עשתה לי "שמע, בעלי רואה אותך בפרסומת, והוא פשוט לא יכול לסבול אותך. לא יודעת למה. הוא פשוט לא סובל אותך".
"טקסי דרייבר", הפרויקט הנוכחי שלי ב,yes- זו ממש לא סדרה על נהגי מוניות. היא לא באה לתאר את עולמם. בחרתי בתחנת מוניות רק בגלל הקטע הקולנועי, של שוטינג בתוך מונית נוסעת ודיבור בקשר. באותה מידה היא היתה יכולה להתרחש גם בבית חולים. זו, קודם כל, סדרה על חברות, על געגוע זו גם לא קומדיה, אגב.
אני רוצה להגיד לכל המבקרים הגאונים האלה שכתבו "היה נכון אם היו אומרים אם זו קומדיה או דרמה", שזה קשקוש בתחת. זו פשוט סדרה עם אמת, המון אמת. הז'אנר שלה הוא ז'אנר בפני עצמו. היא מבוססת בדיוק על העניין הזה של אי ההגדרה. היא נכתבה בצורה מאוד אינטואיטיבית, מתוך זה שרציתי להתייחס למה שקרוב אליי, לגיל שלי, שעוד מעט מגיע ל.40-
יום אחד ישבתי והתחלתי לכתוב את הסיפור הזה, בלי שום מחשבה על מה אני אעשה איתו. זו הייתה סתם קריזה של לשבת ולכתוב. האמת היא שרק בשנים האחרונות אני פתאום מרגיש קצת, איך לומר, מאותגר אינטלקטואלית. אם המורים שלי מבית ספר ישמעו שכתבתי משהו, הם יהיו בשוק. לגמרי.
אחד מאנשי התעשייה פה אמר לי לאחרונה: "תבין, לחלק מהמבקרים קשה לבלוע אותך, כי התחלת בתור דוגמן שפתאום העז לשחק, אחר כך אפילו שיחק בתיאטרון, ועכשיו הוא ממש מגזים ואפילו כותב סדרה". עכשיו, תאר לך שהייתי כותב ספר. זה ממש היה קטסטרופלי, נכון? מה לעשות, בכל פעם שאתה עושה משהו חדש שלא שייך לתדמית שלך, זה כבר גורם לאנשים להגיד "בואנ'ה, הוא חוצפן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם