בשיניים: ראיון עם רועי אסף
גם התפקיד הבולט בסרט החדש "כלת הים" לא יהפוך את רועי אסף לכוכב. השחקן, שזכה בעבר בפרס התיאטרון לשחקן המבטיח, ימשיך לטפס באמצעות עבודה קשה. בעיקר מול עצמו. כילד אלים ודחוי, בעל יצר הרס עצמי מפותח, הוא גילה במשחק אמצעי לתעל את האגרסיות למשהו חיובי. זה בטח עדיף מלנסות לחנוק את אחיך למוות
"אני שחקן שעובד קשה", הוא אומר. "אני מרגיש צורך להשיג דברים דרך עבודה קשה אחרת אני מרגיש שאין להם משמעות. אני גם כזה, באופי, הולך בדרך משלי. הרבה פעמים אני אומר 'לא' לדברים שלא נראים לי. בבאר שבע, לדוגמה, עשיתי את ההצגה 'איזבלה' עם יעלי רונן אז הציעו לי תפקיד באיזו קומדיה. משהו שחשבתי שלא ראוי לעלות על במה. זו בעיה בתיאטרון הישראלי היום: הולכים יותר על מה שימכור ופחות על מה שאמנותית יש לו ערך. אמרתי להם 'לא' וזה די גמר לי את הסיפור איתם, אבל אני שלם עם זה. אני לא ממורמר. ברגע שיתחיל המרמור אין טעם להיות במקצוע הזה. ובמובן מסוים זה מעלה לי בכל פעם מחדש את השאלה למה אני רוצה להיות שחקן ולמה אני פה".
ומה התשובה?
"אני לא מסוגל להיות שחקן פקיד. אחד שבא, עושה את העבודה שלו, מדקלם את הטקסט והולך הביתה. מהר מאד הייתי עוזב. אז מראש אני לא נכנס למקומות האלה. אני מחפש את מה שמעניין אותי לעשות וכשזה עובד אז התוצאה מספקת ונותנת לך אוויר לעוד זמן. נכון שלפעמים אתה מרגיש שאתה עובד קשה, אבל לא מספיק מכירים ולא מספיק משלמים. אבל אני לא פוחד, כי אני יודע שזה יבוא. וכשזה יבוא זה יבוא עם משקל מאחורי זה ולא יפתיע אותי כמו איזה כוכבנית צעירה. אין לי עניין סתם להופיע. לטחון הצגות בשביל להגיד עשיתי. אני מרגיש כמו לוחם. כל יום מחדש יוצאים למלחמה. כשעוצרים מתכסים מיד בסבך של דיכאון ובלבול ומרמור. צריך פשוט להמשיך כל הזמן להיות בתנועה".
אין רגעי ייאוש?
"ברור שיש. בעיקר כשאני עושה אודישן ולא עובר, ואני יודע שלא קיבלתי לא כי לא הייתי טוב, אלא כי מישהו אחר יותר מושך רייטינג. זה מאד מתסכל לפעמים".
אסף, יליד 1980 מראשון לציון, הגיע לתפקיד ב"כלת הים" דרך בעלה של ידעיה, מני יעיש, גם הוא במאי קולנוע, שבסרט הגמר שלו בחוג לקולנוע מכללת מנשר השתתף אסף בשנת 2007. "קרן ראתה את הסרט, מן הסתם", הוא מספר, "ואהבה אותי שם". בסרט, המגולל את סיפורם של מעין רומיאו ויוליה מיפו, היא (דאנה איבגי) בתו של בעל מוסך יהודי והוא (המוזיקאי מחמוד שלבי), פועל ערבי באותו מוסך, כמובן מתאהבים באהבה אסורה. אסף מגלם את מאיר, אחיה הדחוי של איבגי, המרגיש שאביו ואמו (מוני מושונוב ורונית אלקבץ) לא אוהבים אותו כמו את אחותו. אחרי ריב גדול עם ההורים, מאיר מוצא את עצמו שיכור במוסך מוקדם בבוקר, כשהוא מתעמת עם אהובה של אחותו. לדברי אסף, הדמות הזאת, של ילד דחוי, לא הייתה זרה לו.
איך מתחברים לדמות הילד הדחוי?
"בתור ילד גם אני הרגשתי ככה. חד וחלק. הייתי ילד בעייתי. אלים. אני חושב שזה שילוב של היפראקטיביות שלא טופלה נכון ושל איזו דינמיקה לא פשוטה בבית. ההורים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה. איתי. היו לי תקופות נוראיות של שנאה עצמית. של הרס עצמי. בתור ילד חשבתי שקוראים לי רועי כי אני רע. מבין? שאלתי למה לאחי הגדול קוראים עידן, אז אמרו לי שזה בגלל שהוא עדין. לאחי הקטן קוראים אופיר כי
"זה נשמע קטן כזה, מטופש, אבל זה הלך וגדל והוציא ממני אגרסיות מטורפות. כשהייתי בן שש היה לי שכן והיינו רבים כל הזמן. עמדתי ליד הדלת שלי וראיתי אותו עולה במדרגות ובמין מעשה מוזר של ילד, פשוט השתנתי עליו. אמא שלי לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא כל כך התביישה. היא מנהלת בית ספר... זה היה נורא בשבילם".
זה המשיך בגיל יותר מאוחר?
"כן. בגיל 11 בערך הלכתי מכות עם אחי הקטן וחנקתי אותו. זה משהו שקורה בין אחים, אבל אני חנקתי אותו כמעט למוות. באמת, לא בצחוק. אני לא יודע להסביר את זה. הייתה שם איזו קנאה איומה. ושוב, זה אולי נשמע לך כמו משהו שלפעמים קורה בין אחים, אבל עברו מאז 20 שנה והיחסים איתו לא לגמרי תקינים. אנחנו מדברים, חברים, כבר התנצלתי אלף פעם כמובן מאז, אבל לא מזמן ניגשתי לחבק אותו וראיתי שהוא נרתע, מין תנועה לא רצונית כזאת. התפרקתי מזה לגמרי. התחלתי לבכות בטירוף. אבל אני חושב שמשהו שם כבר מאוחר מדי. אלה יחסים שלעולם לא יהיו קרובים כמו שהם היו יכולים להיות. כנ"ל עם ההורים שלי".
מה בנוגע להורים שלך?
"אנחנו לא חברים. הפסדתי אותם בתור חברים. אני בא לבקר אותם, יושב איתם, הם שמחים בהצלחה שלי במקצוע, אבל השיחות מתמצות בשיחות חולין של 'מה נשמע' ו'הכל טוב' או בשיחות טכניות של דברים פרקטיים לעשות. זה משהו שכמו מסתיר את הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שאין מספיק קרבה. למרות שהאלימות שלי הלכה ונרגעה בתור ילד בעיקר סביב עיסוק שפיתחתי בחיות, הייתי מסתובב בפרדסים ובשדות שהיו לנו מאחורי הבית ואוסף כל מיני חיות, מכלבים עד נחשים. זה תיעל את האנרגיות למקום אחר. טוב יותר".
נו, וזה לא שיפר את היחסים עם ההורים?
"אולי במובן מסוים. ישבתי איתם לשיחה פעם. אחרי הלימודים בניסן נתיב, כשהבנתי הרבה דברים לגבי עצמי, חשפתי מולם דברים שלא חשפתי אף פעם. סיפרתי על כמה היה לי קשה בתקופות מסוימות, התנצלתי על הרבה דברים, שניהם ישבו ובכו, הסלון רעד מרוב עוצמות הבכי, אבל אחרי שבוע בערך הכל חזר לשגרה ונשארנו מרוחקים. אני נורא מקנא באנשים שיושבים עם ההורים שלהם לקפה כמו חברים. אני חושב שאצל הוריי יש איזה חוסר יכולת להכיל אותנו, הילדים, מבחינה רגשית. בכל מקרה, זה מתחבר למה שאמרתי לך על הצורך שלי לעבוד קשה במקצוע הזה".
איך מתחבר?
"במקום שבו אני מרגיש שאת האלימות ואת הפראות ואת חוסר היכולת לשבת בשקט אני חייב לרתום למשהו פרודוקטיבי. אני לא יכול להתעלם מזה. ניסיתי בזמן הלימודים להיות הילד הכי טוב והכי חייכן וזה נגמר בהתפוצצות נורא גדולה ובכיסא שזרקתי על מורה. ומשם הבנתי שהדרך שלי לא צריכה להיות לדכא את היצרים שיש בי להרס ולאלימות, אלא לנסות לעבוד דרכם. כשאני עושה אקרובטיקה עם חבל בהצגת היחיד שלי זה הכי פשוט, במקום לחנוק מישהו או לתת אגרופים... וזו עבודה קשה".
לא נמאס לך כל זמן לחפור, להיכנס לקישקעס של הנשמה שלך? מה עם איזו קומדיית דלתות, קצת בעיטות בתחת, גסויות, אתה יודע.
"בא לי מאוד. את כל הצד המצחיק שלי שמתי בצד מזמן ונורא בא לי לחזור. אבל מצד שני, אני באמת תופס את זה כעבודה שלי. לא סתם לשחק, אלא להביא את החומרים שלי ולהביא את עצמי ולעשות תיקון עם עצמי. זו העבודה שלי לא רק מול התיאטרון או המצלמה, אלא מול עצמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם