לכי כלה: ביקורת על "כלת הים"
"כלת הים" הוא מעין מחזה מוסר המוותר על עלילה לטובת מוסר השכל ושחקניו נעים בו כדחלילים. ככה לא עושים קולנוע
הייתה לה אידיאה לידעיה, האידיאה על אודות המלודרמה הקלאסית ועל האופנים שבהם יכולה סוגה זו לשרת את המבט על הסכסוך האזורי תוך התחשבות מרבית בנגזרותיה והתפלפלויותיה של ההשקפה הרב תרבותית. מי מתבונן על מי? מי מבטא מה, ובשם מי יש לו הזכות לעשות כך ולא אחרת? מה סגנונו של אותו תצפות אקטיבי-פאסיבי על גיבורי אקראי שנתלשו מהדרמה הפוליטית ההיא הקרויה "הסכסוך הישראלי-פלסטיני"?
משום מה ידעיה חמדה את נוסח המבע של המלודרמה המזרחית מהסוג שהיה מוכר בארץ בשנות ה-70 כסרטי ג'ורג' עובדיה או כפינת הסרט המצרי בשידורי הטלוויזיה של ערב שבת. רגשות גועשים, מוזיקה שמנונית רועמת, גורלות אנוש הנקבעים בצלו של איזשהו מיתוס מאיים. ודמעות. ויתומים. ומוות שרירותי. ומכתבים שלא מגיעים ליעדם ובכך גורמים לשרשרת של אי הבנות גדולות.
בישראל של טרום שלטון הליכוד, נתפסו סרטים אלה על ידי הבורגנות השלטת כזיבורית לכל דבר. שהרי על פי ההיגיון האשכנזו-מפא"יניקי היה בהם כדי לקרב את המון בית ישראל אל התרבות הערבית הנמוכה, הבלתי אירופית ששלטה מסביב ואיימה לחנוק את מבצר הנאורות המערבית של בני אשכנז.
אילו ידעיה (שהסתייעה בהכנת התסריט באילה בן פורת) הייתה רוקחת מהתיזה הזאת איזושהי עבודה סמינריונית בעבור חוק לימודיה בחוגים לחקר האחר והשונה, ניתן היה לקבל כפשוטן את הנחות היסוד שהובילו אותה ב"כלת הים". אלא שפה אמור להיות לנו עסק עם סרט נושם ועם גיבורים השואפים לביטוי עצמי ולא להיות דגלים סמלים או סמנים של תיאוריה כזו או אחרת. זהו שורש הכישלון של "כלת הים", סרט שבוודאי עוד יוכל לשמש כבסיס לעבודות אקדמיות בעבור סטודנטים לתיאוריות בתורת האסתטיקה.
על המדורה מונחים בני משפחת וולף. ראובן (מוני מושונוב) אבי המשפחה הוא על פי סימון שמו אשכנזי שנישא לאסנת (רונית אלקבץ) שמוצאה ממשפחה מזרחית. לזוג נולדו שני ילדים - הבן מאיר (רועי אסף) והבת מלי (דאנה איבגי). ראובן וילדיו עובדים יחדיו במוסך יפואי השייך למשפחה ובמחיצתם מועסקים גם שני פועלים ערביים מתושבי הסביבה - אב ובנו. האב חסן (חוסיין יאסיף מחג'נה) הבן תאופיק (מחמוד שלבי).
הסיטואציות טעונות, כיאה למלודרמה בכלל ולמלודרמה מזרחית בפרט. הבן מאיר הוא לא יוצלח ואמו אסנת שוטמת אותו בשל כך. ראובן אביו משתדל לתת צ'אנס לילד הלוזר ולשלב אותו בעבודות המוסך. שם בין מכוניות משתפצות ומנועים מפורקים עוקבת אחריו אחותו מלי המשמשת כפקידה של בית העסק. מאיר שונא את מפסידנותו ולשם היחלצות ממנה הוא מתנכל בעיקר לפועל תאופיק. אם כי גם האב חסן אינו נהנה מיחס ראוי מצדו של מאיר.
שתי התרחשויות פטאליות קובעות את גורל השישה. מלי מאוהבת בתאופיק והשניים מתכננים להסתלק בחשאי מיפו להמריא לקפריסין ולהינשא שם בנישואים אזרחיים. רגע קט לפני שהאירוע הסוער הזה רוקם עור וגידים מתחולל משהו חמור עוד יותר בהוויה הדו-משפחתית שבתוכה בוחש הסרט. במרוצת ויכוח אלים המתרחש בתוככי מוסך ראובן הבן מאיר נפגע אנושות ונופח נשמתו. תאופיק החשוד המיידי נדרש לשאת בעונש ונשלח לשנות מאסר מרובות תוך הינתקות בלתי צפויה ממלי שלו ומחלום הקיום הדו-לאומי הפרטי שטווה בסתר.
בתוך זמן קצר מרגע התחוללות האסון המשפחתי, עוקרת משפחת וולף מיפו למגורים ברמת גן ומלי מביאה לעולם את שירן - בתה מאב עלום שם ופרצוף. אכן מלודרמה המזכירה את "נורית". ניכר שההורים השכולים אסנת וראובן נוטלים על עצמם את גידול הילדה הקטנה שהרי מבחינתם גם מלי בת ה-21 אינה אלא נערה בלתי בשלה.
תשע שנים מפרידות בין שני חלקי העלילה ב"כלת הים" ואלה הן שנים שהסרט אינו מוסר עליהן שום מידע. זוהי שגיאה די חמורה על פי אמות המידה של הסוגה המלודרמטית אך חמורות ממנה מאפילות עליה במרוצת הסרט. קודם כל, ידעיה מוותרת על התייחסות לעיר יפו על אף שהסרט מוצג בחו"ל כ"ג'אפה" וששמו העברי "כלת הים" אינו אלא הכינוי הערבי ליפו. התעלמות מהמקום, ממנהגיו ומריחותיו היא בבחינת הפניית גב לאותה סוגה-מלודרמה מזרחית - שידעיה נועזת לדבר בשמה.
וזה עוד כלום. בתשע שנות הוואקום קורים דברים גם אצל בני משפחתו של תאופיק. מחיקת המשפחה הנעשית כמובן לטובת ההעצמה המלאכותית של רגשות הגיבור והגיבורה, היא הכחשת האחר לא פחות ממה שעשו כל אותם סרטים שכנגדם נזעקת עתה ידעיה. אי החלת כללי המשחק של היוצרת על עצמה הוא אקט המבזה את ז'אנר המלודרמה ואין זה משנה כלל מה אומרים על כך ספרי התיאוריה (שבוודאי כתובים בצרפתית).
הקולנוע הנוצר בישראל הרבה לשדך בין צעירי העמים הנצים. "אש צולבת", "אדמה חמה", "גשר צר מאוד", "חמסין", "המאהב", "מחילות", "זרים" וכמובן גם "הבועה" הבלתי נמנע. במרבית הסרטים ניכרת המניפולציה הפוליטית של היוצרים המשתדלים להעביר מסר פייסני מבעד לסיפור רומיאו ויוליה הבלתי אפשרי שהם מגוללים על הבד.
לידעיה כל זה כלל לא אכפת וזוג האוהבים שהיא מעצבת ב"כלת הים" אינו מועיד עצמו לשמש כשלט בהפגנה פוליטית. הצרה היא שסילוק האלמנט הטעון הזה מותיר את הצעירים תאופיק ומלי בלי כלום. נטולי אישיות משלהם, חיים בריק מוחלט, נטולי עמדה פוליטית (כמובן), נאבקים בנוסחאות מילוליות שניטוו בעבורם בחוגים לחקר אנתרופולוגי. בהיעדר סיפור דרמטי רועם נראים השניים - דאנה איבגי ומחמוד שלבי - כשני משתתפים/דחלילים באיזושהו מחזה מוסר נוצרי מיסטריה שמוותר על עלילה ושם דגש רק על מוסר השכל. ככה לא עושים סרטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם