קללת סרטי הנעורים
מותו הטרגי של חליל אלוהב הוא חלק מסטטיסטיקה מצמררת שדבקה בסרטי ההתבגרות הישראלים. וגם: כיצד זכה "הלייבור" בבחירות הרבה לפני שנבחר?
ואותם הדברים בנוגע לאניה בוקשטיין, שבהיותה ילדה הובילה את עלילת "ארץ חדשה" של אורנה בן דור וכיום היא הולכת ומתפתחת כשחקנית משמעותית. מיכאל פלמן שגילם את אחיה הדאגן בסרט ההוא טרף את חייו לפני שנים ספורות. ושנים רבות קודם לכן הפליאה הנערה דליה שימקו לגלם את הדמות המובילה ב"נועה בת 17" ובכך להתקדם בקריירת המשחק שלה. עדי נאמן, בן זוגה בעלילה, נקטף באיבו מיד לאחר הצגות הבכורה של הסרט.
שנתיים-שלוש קודם להסרטת "נועה בת 17", השתתפה שימקו הצעירה עד מאוד בסרט נעורים אחר לצדו של ילד שמאוחר יותר חייו השתבשו לגמרי, אך בשל צנעת הפרט יש לדלג פה על פירוט יתר. על אף שבן אדם רציונלי בוודאי שלא יאבחן פה קללה קדמונית ראוי לבחון סטטיסטיקת אימים זו בכלים העומדים לרשותם של פסיכולוגים המתמחים בהתבוננות בגיל ההתבגרות ובנגזרותיו.
מיכאל פלמן עם אניה בוקשטיין ב''ארץ חדשה''
צילום: יוני המנחם
הבט אחורה בסקרנות
אמנם בספרי ההיסטוריה כתוב שהרולד ווילסון האינטלקטואל, איש השמאל, השיג את משרת ראש ממשלת בריטניה בשנת 1964. אך האמת שווילסון הגיע למקום ההוא הרבה קודם לכן - כבר בראשית 1957 מיד לאחר הצגת הבכורה של המחזה "הבט אחורה בזעם" מאת ג'ון אוסבורן, שהיה חלוץ היצירות שבעטו לאימפריה הבריטית שפיץ ישר לתחת, ובכך הכשיר את הנתיב הבטוח לסילוקם של השמרנים מהשלטון ולהכתרת מנהיג הלייבור.
"הבט אחורה בזעם" שהפך לנושא הדגל של הדור הבריטי הראשון לאחר מלחמת העולם השנייה ביטא בחספוס עממי את תחושות הגועל כלפי שיטת המעמדות החברתיים שהייתה נהוגה בממלכה המאוחדת והפיכתו של המחזה לסרט (ב-1959) בכיכובם של ריצ'רד ברטון וקלייר בלום סימלה יותר מכל את פריצתו הרועמת של הגל החדש הבריטי שליכד סביבו את סרטי "ריאליזם כיור המטבח".
ומדוע זה צריך להיזכר כעת באירוע ההוא? משום שבתחילת השבוע החולף הלך לעולמו הסופר אלן סיליטו שלא הייתה לו יד או רגל ב"הבט אחורה בזעם", אך שנה לאחר פרסומו הנודע של אוסבורן הוא היה זה שהמשיך את מסורת הזעף החברתי בספרו "מוצאי שבת ובוקר יום ראשון", שהפך אף הוא מיד לסרט נושא דגל שחרור העמלים בכיכובו של אלברט פיני הצעיר.
סיליטו היוצר וסיליטו האדם היו מגלמיו הבהירים ביותר של ריאליזם כיור המטבח, הכינוי שדבק אז בסרטים החברתיים מתוצרת בריטניה. עד היום מרבים לדבר ולהלל
את הגל החדש הצרפתי של טריפו וגודאר ושברול שפרץ לעולם במקביל לזה של הבריטים ו"הישגו" הבולט ביותר התבטא בבריחה אובססיבית מכל אמירה חברתית או פוליטית. האנגלים נהגו בדיוק להפך. הם הדגישו את מחויבותם של המחזות הספרים והסרטים אל השינוי הרדיקלי בחברה הבריטית.
וכאן שיחק סיליטו המנוח תפקיד מרכזי ביותר שהכניס אותו למאגר האמנים המהפכנים שהיו בבחינת נביאים ההולכים לפני מחנה הלייבור של ווילסון. סיליטו שנולד בעיר התעשייה נוטינגהאם ב-1928, בן למשפחת פועלים, נשר מלימודים בגיל 14 והפך לפועל בבית החרושת שייצר את אופני ראלי הנודעים ובכך חווה על בשרו את חיי מעמד העמלים הנרמסים. ידע נרכש זה שימש אותו גם בספרו המפורסם האחר "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" שהפך בשנת 1960 ליצירת מופת קולנועית בכיכובו של תום קורטני.
עם השנים חיבר סיליטו עוד כ-50 ספרי הגות, מסע, רומנים, שירה וגם ספרי ילדים, אך את מעמדו הקאנוני הוא ביצר בעיקר בגלל שני ספרי הבכורה שלו, שלצד יצירות כ"קורטוב של דבש", "מחירו של גבר", "בילי בדאי" ו"נשימה אחת של אושר" סללו בראשית שנות ה-60 (עם שירי הביטלס ואופנת הפופ של קרנבי סטריט) למנהיג לייבור את האוטוסטרדה למגורים ברחוב דאונינג 10, ובכך יישמו את הקלישאה הישנה הגורסת כי האמנות ויוצריה חשים מוקדם יותר וטוב יותר את המציאות מאשר הפוליטיקאים שכביכול מעצבים אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם