דון קישוט אתה יכול לנוח: ביקורת על "ערפל"
אפשר שבתחילת המאה שעברה, אז יצא "ערפל" לראשונה, נחשב מחברו לטרחן פחות; אבל ההשוואה ל"דון קיחוטה" המופיעה על גב הספר מופרכת לכל עת
בהתחלה הוא מתאהב בה עד כדי אובדן חושים והתבטלות עצמית; הכל רק ממראה עין ובלי הסבר אמיתי. אבל זה עוד ניחא, שהרי ללב יש היגיון משלו שההיגיון לעולם לא יבין. כשהיא מסרבת הוא מתאהב באחרת, אבל אז היא מתרצה בכאילו כי היא בעצם זוממת על כספו כדי לרפד את עתידה עם אהוב לבה האמיתי והבטלן, וכשהמזימה נחשפת הוא כמובן מואס בחייו.
מיגל דה אונמונו (1864-1936) הוא סופר/ מחזאי/ משורר ספרדי עם רזומה מרשים (לפחות ברוחב וכמות היריעה) שכל חייו שאף לשבור מסגרות יצירה מקובלות. במבוא לספר הנוכחי שראה אור לראשונה ב-1914 הוא מעיד על עצמו (מגרון אחד גיבוריו) שאחת משאיפותיו הגדולות הייתה להיות "ליצן טרגי"; לכתוב יצירה "שהיסוד המבדח או הגרוטסקי והיסוד הטרגי... יהיו מהולים ובלולים זה בזה".
גם גב הכריכה של הספר (כדרכן של כריכות) מוסיף קיסם למדורת הבילד-אפ עם הבטחות בנוסח "אחת מיצירות המופת המבריקות והאהובות ביותר של המודרניזם הספרדי". עוד אנו למדים כי ספרנו "מתכתב כמעט בכל עמוד עם דון קיחוטה שקדם לו ב-300 שנה, אך גם מטרים כמה מן הנושאים העתידים לעמוד כעבור עשרות שנים במרכז הדיון על הפוסט מודרניזם". עכשיו נראה אתכם לא קוראים.
סופר סתם. מיגל דה אונמונו
צילום: גטי אימג'ס
לעניין הפוסט מודרניזם, צריך לומר לזכותו של דה אונמונו כי לו הייתי קורא את "ערפל" אי שם בשנות העשרה של המאה שעברה, הייתי בטוח כי גלגל הפרוזה קיבל לפחות שפיץ נוסף על ציר היחסים בשילוש סופר-קורא-יצירה. שיאו המפתיע של הספר מגיע במפגש בין גיבור הספר למחברו כשבין השניים מתפתח ויכוח על זכותו של דה אונמונו להרוג את גיבורו ועל יכולתו של האחרון "להתאבד" מעצם היותו גיבור ספרותי ותו לא. "אתה קיים רק כיצור בדוי; אתה בסך הכל תוצר של דמיוני", מבשר הסופר לגיבורו האומלל שממאן להשלים עם מר גורלו, שהרי "לחלום שאתה חי ניחא, אבל להיות חלום של הזולת".
אז נכון שאפשר להתפעל מחדשנותו של דה אונמונו שהעז "לערבב" כך בזמנו "את החלום בערות, את הבדיה במציאות, את האמיתי בכוזב". אבל מה שנחשב אולי נועז בימיו ספק אם ירגש כבר עיניים שקראו עוד מאה שנות
ספרות אחרי "ערפל". פחות נסלחת היא ההשוואה ל"דון קיחוטה" שאמנם מוזכר כאן לעתים בגוף הטקסט כסוג של השראה, אף שכל השוואה בין שני הספרים כמוה כמציאת דמיון בין גבינת קממבר לירח, רק משום ששניהם עגולים ולבנים.
תולדות הדפוס ידעו כבר כמובן מוצרי ספרות נחותים מ"ערפל" אך מה לעשות שלאאוגוסטו אין שום דבר מעניין לומר לעולם של שנת 2010. סתם קשקשן וטרחן בלתי נלאה המלהג לחלופין הגיגים עבשים ("כולנו דמויות כולנו מסכות כולנו ליצנים"), בנאליים ("האהבה היא התפעמות; היא מוציאה אותנו מדעתנו") או סתם סתומים בעליל ("הפילוסופיה היא בחלקה הארי סרסרות והסרסרות פילוסופיה גם היא"). כל זה עוד היה נסלח אם היו לו לאאוגוסטו פרס דרכים משונות או אפילו קצת שונות לומר שהוא אוהב; כי לאנשים שקוראים זה לא מספיק שכואב; הם גם רוצים שהכאב יהיה מעניין.
"ערפל", מיגל דה אונמונו, מספרדית: רמי סערי, עם עובד, 241 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם